אחריותו ההיסטורית של האדם במניעת היזק

מאת: נתן קוטלר

מבוא
ישנה 'חקירה' מפורסמת המוזכרת באחרונים בשאלה: האם האדם חייב על הנזק שנגרם מרכושו, משום שהוא התרשל בשמירה או משום שממונו הזיק? נתבונן בחקירה זו מתוך מבט חדש.
הגישות השונות
מצד אחד, האדם מחויב לשמור על בהמותיו שלא יזיקו ונושא באחריות מוסרית להשלכות אם התרשל בשמירתו. וכן, לאו דווקא בהמותיו שלו, אלא אפילו אם אינו הבעלים החוקיים, עצם זה שהתרשל בשמירה (אם היה שומר), או אם מנע מהבעלים החוקיים לשמור (אם היה גזלן), הוא נושא באחריות המוסרית המלאה לנזק שנוצר [נמוק"י ב"ק ד, א ד"ה 'כל שחבתי'; שם ד, ב רש"י ד"ה 'כל הנך'; שם ט, ב רש"י ד"ה 'הכשרתי את נזקו' ועוד].
מצד שני, לאדם יש אחריות מוסרית לא רק על נזקי גופו, אלא גם על נזקי ממונו. וכן, לאו דווקא ממונו ממש, אלא אפילו אם אינו הבעלים החוקיים, עצם זה שהוא יצר את הנזק בעולם, הוא נושא באחריות המוסרית המלאה לנזק שנוצר [רמב"ם ריש הל' נזקי ממון; אבן האזל הל' נזקי ממון א, יד; רבי שמעון שקופ על בבא קמא סי' א בעניין חיובי נזקי ממונו].
נראה שאין צורך לבחור צד אחד של החקירה, אלא שני הצדדים נכונים. וראיה לדבר היא מדברי הרי"ף שגירסתו במשנה הראשונה (בב"ק) היא: "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ". הרי"ף מוסיף למשנה את המילה "וממונך" ללמדך שישנן שתי סיבות לחיוב בתשלומי נזיקין ששתיהן נכונות.
הלכך, בין אם אדם התרשל בשמירתו ובין אם האדם יצר את הנזק (ואף שאינו בעליו המקוריים) - האדם חייב בתשלומי נזיקין משום שהאדם מעל באחריותו המוסרית למניעת נזק ומכשול בעולם.
נראה שעלינו להעמיק בהקשר זה להבין את עומק האחריות של האדם על הנזק שנוצר על ידו או עקב התרשלותו בשמירה:
עומק המושג 'שמירה'
חז"ל מלמדים אותנו שכדי לברר מהי מהותו של מושג מסוים, עלינו לעיין במקום הראשון בתורה שמושג זה מופיע (ב"ק נה, א; 'בני יששכר' על ל"ג בעומר). עלינו לברר את מהות המושג 'שמירה מנזק', לכן נחפש את הפעם הראשונה בתורה שבה נזכרה המילה 'שמירה'.
הפעם הראשונה בתורה ששורש המילה 'שמירה' מופיע היא בפרק ב' בפרשת בראשית. התפקיד הראשון שהאדם הראשון קיבל היה לשמור על העולם: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו). מה הכוונה במילה "ולשמרה"? לפי הפשט הכוונה היא לשמור על הגן מפני בהמות וחיות שעלולות להזיק: "ולשמרה שלא ירמסוה רגלי בהמה וחיה" (חזקוני בראשית ב, טו; וראה: ראב"ע ורד"ק שם). לפי הדרש הכוונה היא לעסוק בתורה ולשמור את מצות ה' (ילק"ש בראשית רמז כב).
תפקידו ההיסטורי של האדם לשמירת העולם
ניתן לחבר את הפשט והדרש לאור דבריו של הרב הירש: "אך האדם לא הושם בגן עדן כדי לספק בהנאותיו את טבעו הגשמי; אלא הוא הושב בגן עדן "לעבדה ולשמרה", כדי לעבוד שם את ה' ולבנות את עולמו. עבודה זו היא תפקידו; והוא הורשה לאכול מפירות גן עדן - רק לצורך עבודה זו" (רש"ר הירש בראשית ג, א; שם מא, נא). לאדם יש תפקיד בעולם "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז). האדם נברא בעולם כדי לתקן ולשמור עליו. שמירה על העולם קשורה לאקולוגיה, מוסריות ורוחניות. אין ספק שיש מדרגות בשמירת האדם על העולם, ישנה החובה הכלל אנושית וישנה החובה הנוספת של עם ישראל.
מראשית הבריאה, האדם קיבל אחריות לשמור על העולם ולמנוע נזק ומכשול בו. חז"ל מתארים את אחריותו של האדם לשמור על העולם מכל קלקול "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קה"ר ז, יג). ניתן להעמיד את דברי חז"ל בהקשר האקולוגי, המוסרי והרוחני שהרי כולם נכונים וכלולים בתפקיד האדם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".
ולכן, כאשר אנו דנים בטעם חיוב האדם בתשלומי נזיקין, בין אם הסיבה היא משום שהאדם גרם נזק חדש בעולם, או בין אם הסיבה היא משום שהתרשל בשמירה. הכל נובע ממקור אחד - האדם מעל בתפקידו ההיסטורי שניתן לו מראשית הבריאה לדאוג שלא יהיה נזק בעולם. ולכן, עליו לשאת באחריות של הנזק.