"גדול מצוּוֶה ועושה": בין זהות להזדהות

מאת: נתן קוטלר

השאלה
בגמרא בקידושין מופיעה המימרא המפורסמת של רבי חנינא "גדול מצוּוֶה ועושה יותר ממי שאינו מצוּוֶה ועושה" (קידושין לא, א). השאלה היא והלוא היה צריך להיות הפוך: מי 'שאינו מצוּוֶה ועושה' אמור להיות גדול יותר כי הוא פועל מתוך הזדהות ורצון ואילו מי ש'מצוּוֶה ועושה' פועל מתוך חובה. ובכל זאת, חז"ל רואים את ה'מצוּוֶה ועושה' כבעל מעלה רבה יותר 'ממי שאינו מצוּוֶה ועושה'. ומדוע?
מצינו מספר הסברים לסיבה שמי ש'מצוּוֶה ועושה' גדול יותר:
הקרבה
התוספות (ד"ה גדול המצוּוֶה ועושה) כתבו "נראה דהיינו טעמא דמי שמצוּוֶה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצוּוֶה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח". התוספות מפנים את הדגש לעבר המחיר שעמידה על ערכים גובה מהאדם. אין זה קל לקיים תורה ומצוות, לעיתים האדם נמצא במלכוד ובהתנגשות בין רצונות "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (ברכות סא, א). האדם נדרש להקריב את רצונות יצרו, כדי לעשות את רצון יוצרו. הרב סולוביצ'יק כותב לגבי 'עקידת יצחק': "הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא נתבע ע"י הא-ל להקרבה עצמית... הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת" ('בסוד היחיד והיחד' עמ' 427).
לעומת זאת, אדם ש'אינו מצוּוֶה ועושה', אינו נדרש להקריב את רצונותיו כפי שאדם ש'מצוּוֶה ועושה' נדרש, שהרי "אם ירצה יניח".
מחויבות
בתוספות ר"י הזקן נאמר: "מי שאינו מצווה ועושה כך - שמשלם לו הקב"ה שכרו ששכר גדול יש למצוּוֶה ועושה שהוא מפני שמצוּוֶה ומקבל מרות המצוות עליו". ההבדל בין מי ש'מצוּוֶה ועושה' לבין מי 'שאינו מצוּוֶה ועושה' הוא המחויבות. הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל מסביר שאדם 'שאינו מצוּוֶה ועושה' מעמיד את עצמו במרכז ואילו אדם ה'מצוּוֶה ועושה' מעמיד את המחויבות לציווי במרכז. ישנו הבדל גדול בין העמדת האדם במרכז לבין העמדת ה' במרכז. ולכן מי ש'מצוּוֶה ועושה' גדול יותר, כי "אדם שמגיב בחיוב ל'קריאה' ולחובה עשוי לחוש שהרגע ההיסטורי דוחף אותו להגשמת יעד כלשהו, הגם שלעתים אין הוא עולה בקנה אחד עם מאווייו האישיים או עם מימושו העצמי" (באור פניך יהלכון, עמ' 68 ואילך).
זהות וייעוד
המהר"ל מפראג כותב בחידושי אגדות "כי המצוה לישראל שייכת יותר, שהרי מצווים עליו כי הם מוכנים יותר למצוה, אבל מי שאינו מצוּוֶה ועושה מפני שאינו מצוּוֶה ועושה אינו מוכן כל כך למצוה ואינו כל כך כמו המצוּוֶה ועושה" (קידושין שם). קיום המצוות אינו עניין של הזדהות, אלא עניין של זהות. ככל שננסה להסביר את המצוות בשכל ולדרוש את טעמי המצוות, נגיע בסופו של דבר לשורה התחתונה - התורה והמצוות הן הזהות שלנו, הן הסיפור שלנו. קיום המצוות הוא למעלה ועמוק מהרצון שלנו, אלא נוגע במי שאנחנו, בזהות העמוקה שלנו, שהרי ישראל ואורייתא - חד הם.
אולם, קיום המצוות אינו רק עניין של זהות, אלא גם עניין של ייעוד וקיום העולם. על הפסוק "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט, יז) דורשים חז"ל שהקב"ה כפה על עם ישראל לקבל את התורה (שבת פח, א). ישנה שאלה מפורסמת - מדוע היה צורך בכפיה, אם עם ישראל אמרו מרצונם 'נעשה ונשמע'?
ישנן כמה תשובות לשאלה זו (לדוגמא ראה תוספות שם ד"ה כפה). אך נראה שהגמרא בעצמה מתרצת בהמשך בדברי ריש לקיש "מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שם). אם קבלת התורה על ידי ישראל היא הקיום של העולם, אין אפשרות להשאיר דבר כה גורלי כמו קבלת התורה, לרצון של ישראל בלבד.
אם כן, מי ש'מצוּוֶה ועושה' גדול ממי 'שאינו מצוּוֶה ועושה'. ראשית, משום ש'מי שמצוּוֶה ועושה' נאמן לזהות העצמית ולמי שהוא באמת. שנית, מי ש'מצוּוֶה ועושה' מקיים את הייעוד שלו לקיים את העולם על ידי חיי תורה ומצוות.
סיכום ומסקנות
האמת היא שאין אנו מוכרחים לבחור בין שלושת ההסברים הללו. ההקרבה זקוקה למחויבות וכן המחויבות זקוקה לזהות, וכן הזהות זקוקה לייעוד. וכל זאת כדי להגיע לשלמות. ואף על פי כן, כדברי ה'עוללות אפרים', יש פנים לכאן ולכאן, שהרי רב יוסף בהתחלה סבר שגדול מי 'שאינו מצוּוֶה ועושה' (דרוש על פסח ח"ב ל"ג). ובאמת ישנו יתרון למי 'שאינו מצוּוֶה ועושה' שהרי הוא עובד את ה' מאהבה ומהזדהות. ולכן, אמנם הבסיס שלנו ונקודת המוצא שלנו צריכים להיות מהקרבה, מחויבות, זהות, זהות וייעוד, אך עלינו להוסיף גם את הפן של האהבה וההזדהות.