דין 'כופין על מדת סדום' כקריאת כיוון קיומית - בבא בתרא נט, א

מאת: נתן קוטלר


לעשות חסד עם חברו

 בסוגייתנו נאמר שלפי כל השיטות "כופין על מדת סדום". הרשב"ם פירש: מדת סדום – אין מהנה לחבירו אע"פ שאין חסר בכך כלום". אדם שאינו מוכן שאחרים יהנו מנכסיו, למרות שהוא אינו מפסיד מכך והוא מקפיד על כך "בלי שום טעם וסברא" (חת"ס ב"ב יב, ב) – הרי זה נובע מ"אומץ הלב ורע הנפש בלבד" (שו"ת הרשב"א חלק ב סימן מג). "ומדת סדום היא זו וכופין אותו להתרחק מן המדות הרעות ולעשות חסד עם חברו בדבר שאינו מפסיד כלום" (שו"ת הרא"ש כלל צז סימן ב). 

נוטל או נותן?

 מטרת האדם בעולם אינה להיות נוטל אלא להיות נותן (ראה קונטרס החסד של הרב דסלר; הקדמת שערי יושר). האדם אינו רשאי לאחוז בהשקפת עולם אגוצנטרית, כי היא הרסנית למהותו וגם לסביבתו. התורה מחנכת את האדם להחזיק בהשקפת עולם של הטבה לזולת, שכל מגמתו תהיה להביא ברכה לסביבתו. 

התורה כמובן לא מחייבת אותנו להיות אלטרואיסטים ולכן אין לתת לצדקה יותר מחומש (כתובות נ, א). וכפי שראינו בסוגייתנו - אם ישנה סיבה מוצדקת שבגללה בעל החצר מונע מהשכן לפתוח חלון לחצירו אפילו למעלה מארבע אמות (כגון שיש אפשרות שישקיף משם לתוך חצירו) – הוא רשאי לעכבו (לשיטת רבי אילעא וכך נפסק להלכה, אך רבי זירא חולק). 

קריאת כיוון משנה חיים

 דין 'כופין על מדת סדום' הוא למעשה קריאת כיוון משנה חיים. לעיתים האדם נסחף במלחמת הקיום ונלכד במרדף האינסופי אחר הדאגות החומריות הוא שוכח את מהותו וייעודו האמיתי. 

רבי שניאור זלמן מלאדי היה אומר בשם הבעש"ט: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות" (ראה: 'היום יום', ה' אייר). אם מבינים כדברי ר' שלמה קרליבך ש"הדבר הכי גדול ביותר בעולם זה לעשות טובה למישהו אחר" (בסיפור ה'גיבן הקדוש' בשם האדמו"ר מפיאסצנה), החיים מקבלים פרופורציה חדשה.


להצטרפות לקבוצת 'הַדַּף הָרַעְיוֹנִי' בית מדרש גמרא באמונה: https://chat.whatsapp.com/FcOBPWtNITeDy1ZswZySbM