המשנה מביאה מספר מקרים שהמשותף לרובם הוא שהצד שהשטר לטובתו או שמקבל ממנו הנאה – צריך לשלם לסופר עבור כתיבת השטר.
א. הבעל צריך לשלם עבור כתיבת השובר לפרעון הכתובה משום שזה לטובתו שהאשה לא תחזור ותגבה כתובתה (רשב"ם) [ובאשר לגט הבעל צריך לשלם כי זו גזירת הכתוב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א)].
ב. הלווה צריך לשלם את שטר ההלוואה, כי הוא נהנה מההלוואה [אמנם יש לשאול והרי השטר הוא לטובת המלווה ולכן לכאורה המלווה היה צריך לשלם את שכר הכתיבה. אולי יש לתרץ שבמקרה של הלוואה, הלווה יוזם את הכל והוא זה שזקוק לכסף ולכן יש לחייב אותו].
ג. הקונה קרקע צריך לשלם את שטר המכירה כי הוא נהנה יותר מהעסקה (רשב"ם קסח, א ד"ה מפני רעתה).
ד. החתן משלם את שכר כתיבת שטר האירוסין ושטר הכתובה, כי עיקר ההנאה שלו, כי מה שקנתה אשה – קנה בעלה (רמב"ן ד"ה והחתן). [אפילו כאשר החתן 'צורבא מרבנן' ועיקר ההנאה הוא של אבי הכלה – צריך שהחתן ישלם – מקיש הויה ליציאה (קידושין ה, א ורמב"ן ב"ב קסז, א ד"ה והחתן)].
ה. האריס או הקבלן משלמים את שטר האריסות או הקבלנות (בהתאמה), כי עיקר ההנאה הוא שלהם.
אך ישנו מקרה יחידאי במשנה שבו שני הצדדים צריכים לשלם את השכר יחד: "אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנין שכר".
הרב קוק שואל – מילא בשטרי בירורין מובן מדוע שניהם צריכים לשלם, כי שני הצדדים מקבלים טובה מהעניין. שהרי כל אחד יכול לזכות בדין על ידי כתיבת טענותיו. אך במעשה בית דין, שכבר יצא לאור – מדוע שניהם צריכים לשלם? והרי רק אחד זכה בדין!
הרב קוק כותב כלל גדול: "ובכלל צריך לומר שבירור הדין לאמתו מוטל על שניהם, שאפילו הנתבע צריך לדעת להוציא גזלה מתחת ידו, ומהאי טעמא לא מחלקינן בשטרי הבירורין בין התובע לנתבע, ולא אמרינן שיטעון הנתבע הלא בלא המשפט אין מוציאין ממני, דמכל מקום חשוב בירור המשפט דבר הנוגע לו כמו לבעל דינו (באר אליהו ח"א חו"מ יד, א).
דברי הרב קוק נפלאים ביותר – שני הצדדים צריכים להשתתף בתשלום, כי האחריות לבירור הצדק ולהימנע מאיסור גזל - מוטלת על שניהם כאחד. זו נקודת מבט אחרת לחלוטין על מהות המשפט בישראל.
