האמון מצמיח כוחות לגדול בתורה

מאת: נתן קוטלר

ההבדל בין הבבלי לירושלמי
רבי יהושע בן לוי [להלן: ריב"ל] דרש את המילים בפסוק "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד, ט). אולם מצינו הבדלי גירסאות משמעותיים בין הבבלי לירושלמי בהקשר לדרשתו של ריב"ל:
בבבלי נאמר: "אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר: וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (דברים ד, ט), וסמיך ליה [=הפסוק הסמוך לו]: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב (שם פס' י)" (קידושין ל, א).
ואילו בירושלמי (קידושין א, ז) מסופר שריב"ל היה רגיל לשמוע את הפרשה מבן בנו בכל ערב שבת, אך פעם אחת שכח והלך להתרחץ בחמי טבריה. לפתע נזכר שלא שמע את הפרשה מנכדו, מיד התלבש ויצא מבית המרחץ. רבי חייה בר בא שהיה עמו שאל אותו "וכי לא לימדתנו רבינו שאם התחיל להתרחץ לא יפסיק?" (בתרגום מארמית).
הירושלמי כותב את תשובתו של ריב"ל: "אמר ליה חייה בני וקלה היא בעיניך? שכל מי שהוא שומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מהר סיני מאי טעמא וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ (שם) וְגוֹ' יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב (שם). כְּיוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֶב".
מהו ההבדל בין הבבלי לירושלמי בהקשר לדברי ריב"ל?
ההבדל בין הבבלי לירושלמי הוא בכך שבבבלי הסבא מלמד את הנכד "המלמד את בן בנו תורה" ואילו בירושלמי הנכד מלמד את הסבא "שומע פרשה מבן בנו". מהי משמעות הבדל זה?
לשמוע את דברי הילד
שמעתי ממו"ר הרב יונתן זקס זצ"ל, רבה הקודם של בריטניה, שהסוד להעברת התורה לדור הבא, אינו רק על ידי כך שאנחנו מלמדים את הילד, אלא באמצעות אמון בכוחותיו של הילד ללמד אותנו. לעיתים עלינו 'לצמצם את נוכחותנו', 'לפנות מקום' לילד ללמד אותנו ולהקשיב לו. זו הדרך להצמחת מנהיגים רוחניים. ולכן, לפי הגירסה בירושלמי, הסבא (ואפילו ריב"ל בעצמו) היה מוכן לשמוע את דברי תורתו של הילד. להקשבה יש כח גדול. ההקשבה מאפשרת לילד להתפתח ולגדול בתורה, שהרי אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית הוא "בשמיעת האוזן". ולכן, היכולת להקשיב לילד מחברת אותנו באופן ישיר לקבלת התורה בהר סיני "כאילו הוא שומעה מהר סיני".
נראה לדעתי שלא מדובר רק בהקשבה מתוך נימוס או מתוך שיטה פדגוגית להעצמת הילד, אלא מדובר בהקשבה אמיתית מתוך רצון כן ללמוד מדבריו של הילד כדברי בן זומא "איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי' (תהלים קיט, צט)" (אבות ד, א). צריך לדעת להקשיב לאלוקות המתגלה "בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר, ובהגיונות כל חושב" (אורות, זרעונים א).
אך נראה שניתן להעמיק יותר. לפעמים דווקא בהקשבה לילדים ניתן לשמוע אמת אלוקית בצורתה הטהורה. רבי יוחנן מלמדנו "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (ב"ב יב, ב). השאלה היא כיצד ייתכן שהנבואה נמצאת אצל תינוקות?
המהר"ל מסביר שלתינוק אין מעצורים שכליים, אלא הדמיון שלו מפותח ולכן הוא יכול להגיע לפקחות ולאמת טהורה כזאת שאין אצל אדם מבוגר. "וכן התינוק ג"כ שאינו פועל בשכלו מקבל נפש המדמה שלו ידיעת העתידות מעליונים, מאחר שאינו פועל בשכלו והוא תמים מקבל נפש המדמה העתידות" (חידושי אגדות). ואכן מצינו שהיו שואלים תינוקות "פסוק לי פסוקך" (ראה: גיטין נו, א ועוד).
מצינו דוגמא נפלאה להצמחת מנהיגי הדור הבא על ידי מעשיו של רבי חייא:
כיצד דאג רבי חייא שלא תישכח תורה מישראל?
הגמרא מספרת כאשר רבי חנינא ורבי חייא היו מתנצחים זה עם זה בדברי תורה, היה רבי חנינא אומר לו "כיצד אתה מתנצח עמי? והרי אם ח"ו התורה היתה משתכחת מישראל, הייתי מסוגל להחזירה על ידי פלפולי".
רבי חייא השיב לו "כיצד אתה מתנצח עמי? והרי אני עושה שהתורה לא תשכח מישראל". רבי חנינא היה אולי מסוגל להחזיר את התורה במקרה שהיא תשתכח, אך רבי חייא כבר עשה מעשים קונקרטיים כדי שהתורה לא תשתכח. רבי חייא סיפר על ההכנות המיוחדות שעשה לעבד קלף למגילות "ואני כותב חמשה חומשי תורה על המגילות והולך למקום שאין מלמדי תינוקות ואני מלמד חמשה ילדים חמשה חומשי תורה. אני מלמד ששה ילדים בעל פה שישה סדרי משנה. אני אומר להם בינתיים עד שאלך ואחזור לכאן למדו זה את זה מקרא ולמדו זה את זה סדרי משנה. ועל ידי מעשים אלו, עשיתי שהתורה לא תשתכח מישראל" (בתרגום מארמית - ב"מ פה, ב).
השיטה הגאונית של רבי חייא לדאוג שהתורה לא תישכח, היתה להצמיח מנהיגים רוחניים. רבי חייא לימד חמשה ילדים חמשה חומשי תורה ולימד שישה ילדים שישה סדרי משנה ואמר להם ללמד האחד את חברו. רבי חייא גרם לילדים לצמוח מתלמידים למלמדים. ברגע, שהילד רואה שסומכים עליו ונותנים בו אמון שהוא מסוגל ללמד ומוכנים להקשיב לו, האמון מצמיח כוחות לגדול בתורה.