"האמת איננה לא בישנית ולא פחדנית" (הרב קוק, בפני ועדת שׁוֹ – י"א כסלו תר"ץ)
הדיין שהתיירא
בסוגייתנו מופיעה ברייתא לגבי דיינים שהעריכו את השווי של קרקע השייכת לאלמנה ויתומים. מה הדין במקרה שהיו הערכות שונות בין הדיינים? אם הדיין הראשון אמר שהקרקע שווה מנה (100 דינרים) והשני 20 סלעים (80 דינרים) והשלישי 30 סלעים (120 דינרים), מה שווי הקרקע?
ת"ק סובר – מנה. רבי אליעזר – 90 דינרים. אחרים (רבי מאיר או דייני הגולה) סוברים – עושין שומא ביניהן ומשלשין (עושים ממוצע בין ההערכה הגבוהה לנמוכה – 93 דינרים ושליש דינר).
נעיין בטעמם של אחרים: לפי אחרים, השווי האמיתי של הקרקע הוא 93 דינרים ושליש דינר, אך כל הדיינים טעו בהערכה:
הדיין השני העריך את הקרקע ב80 דינרים שזה יוצא 13 דינרים ושליש פחות מהשווי האמיתי. ואילו הדיין הראשון באמת סבר ששווי הקרקע ב106 דינרים ושני שלישים, אך כשהוא שמע שחברו העריך את הקרקע ב80 דינרים, הוא התיירא לתת הערכה גבוהה כל כך ולכן הסתפק רק בהערכה של מנה (100 דינרים). "ובדין הוא דלימא טפי, והאי דלא קאמר - סבר: מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי".
הטעם של אחרים אינו ידוע?!
בסוף הסוגיה מובאים פעמיים דבריו של רב אשי "טעמא דאחרים לא ידעינן, הלכתא עבדינן כוותייהו?!" מה פירוש דברי רב אשי? מה לא ברור בטעמם של אחרים? וכן, מדוע הגמרא מביאה את דברי רב אשי פעמיים?
אין זו דרך יראי שמים
רבי ישמעאל בן חכמון (חי במצרים לפני כ800 שנה) כתב בפירושו: "ואע"ג דאמר רב הונא הילכתא כאחרים, לית הילכתא כוותיהו, דהא דחי לי רב אשי דהוא בתרא מתמהא דאתמה עליהו, ואמר טעמא דאחרים שאמרו שזה שאמר במאה בלבד נתבייש מלהוסיף עוד יותר ולא ידעינן, שאין זו דרך יראי שמים, הילכתא כוותיהו עבדינן, אלא לית הילכתא כוותיהו" (פירוש קדמון לבבא בתרא).
לא מסתבר שההלכה היא כמו אחרים, משום שאנו לא יכולים לאפשר נורמה פסולה כזאת שדיינים מתביישים לומר את דעתם. אין זו דרך יראי שמים, אלא אדרבה דיינים חייבים לומר את האמת אפילו אם היא אינה פופולארית.
מתכונות הדיין: אנשי אמת
הטור פתח את חושן משפט בהלכות דיינים ושם מביא את דברי חז"ל (שבת י, א): "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית". הטור כותב "כי הקדוש ברוך הוא ברא העולם להיות קיים והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם וכמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל דכתיב כי מלאה הארץ חמס וכתיב בתריה הנני משחיתם את הארץ נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראו להיות קיים והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה".
תפקיד הדיינים הוא "בכל דור ודור מצווין לשבור מלתעות עול והמטים עקלקלותם להדריכם בנתיב יושר" (שו"ת הרא"ש כלל סח סי' כג).
כדי לממש מטרה זו יש צורך שיהיו בדיין תכונות מסוימות: הרמב"ם פסק בהלכות סנהדרין (ב, ז): "בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה...אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול".
לכן, דיין חייב לומר את דעתו ללא מורא משום שרק כך הוא יוכל למלא את תפקידו ושליחותו כדיין.