במשנה מובאת דעתו של רבי יהודה שישנם אלו שלא יכולים להעיד: "האוהב והשונא. אוהב - זה שושבינו, שונא - כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה". אך חכמים חלקו על רבי יהודה: "אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך".
בדף כט, א נאמר שחכמים לומדים מהפסוק "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" (במדבר לה, כג) שני דינים. אחד הדינים הוא שדיין השונא אדם מסוים אינו רשאי לדון אותו, כי אינו יכול לראות בו זכות (ע"פ רש"י).
לפי שיטת חכמים מהו החילוק העקרוני בין עדות למשפט? מדוע בעדות לא חוששים לנגיעה אישית (אהבה או שנאה) ואילו במשפט חוששים מכך?
עובדות מול נטיית הלב
היד רמ"ה אומר שישנו חילוק ברור בין עדות לבין משפט "לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בעדות דכיון דמילתא דידיע' היא וברירא להו לא חשידא בה לשנויי משום אהבה ושנאה אבל לענין דין דלאו מילתא פסיקתא היא ובעיא להפוכי ולעיוני בה הא ודאי" (יד רמ"ה כט, א).
היד רמ"ה מסביר שנגיעה בעדות - היא דבר שניתן להשתלט עליו, ואין חשש שהאהבה או השנאה תעוות את המציאות משום שאוהב או שונא, כי מדובר בתיאור עובדות ברורות. אך במשפט, ניתן לנטות לכאן ולכאן ולכן צריך לחשוש מכך. רש"י מסביר את ההשפעה של הנגיעה על הדיין "דכיון דסני ליה ולא מצי להפוכי בזכותיה", הדיין פשוט אינו מסוגל לראות בשונא כל זכות.
הפולמוס על גבולות ה'נגיעה'
נציע קומה נוספת על גבי קומה זו בהקשר לחילוק בין עדות לבין משפט. ישנה מחלוקת גדולה בין ה'חזון איש' והרב יצחק הוטנר מצד אחד לבין בעלי המוסר מצד שני – בשאלה כמה צריך לחשוש מנגיעה אישית. ניתן להביא מסוגייתנו ראיה לשיטת ה'חזון איש'.
שיטת בעלי המוסר
בעלי המוסר אומרים שאין לשום אדם חסינות מפני נגיעה ולכן אפילו הכהן הגדול אינו יכול לעבר את השנה, כי יש לו נגיעה שצריך לטבול במים הקרים ביום הכיפורים.
"לכאורה חושבים שהדברים אמורים באנשים רגילים, אולם מדברי חז"ל אנו למדים שזה פוגם גם בגדולי גדולים, בגדולי עולם, ואין איש אשר יכול לומר שהוא נקי מזה...יש חשש שגם הנגיעה הפעוטה הזאת [משום צינה] תעוור את עיני הכהן הגדול ותטה את דעתו לעשות היפך האמת ויסלף את דבריו לבלי לעבר השנה אף במקום שיש צורך בזה" (הסבא מסלובודקא במאמרו 'סילוף השוחד' בתוך: אור הצפון ב - שמות).
המסקנה המתבקשת היא שאי אפשר לבני אדם להיות אובייקטיביים "שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיעה, וכי כל אדם אף החכם והצדיק ביותר אי אפשר לו להשתחרר מעיוורון השכל וסילוף האמת אם רק יהיה נוגע בדבר".
עיקרון הנגיעה אינו שייך רק לשופטים ולדיינים אלא הנגיעה משפיעה על כל אדם. אי אפשר להסתמך על 'השכל הישר' ואין להתיימר לאובייקטיביות.
שיטת ה'חזון איש'
ה'חזון איש' חולק לחלוטין על גישה זו של בעלי המוסר וסובר שדוקא במשפט יש חשש משוחד, אך בשאר תחומי החיים אין צורך לחשוש מנגיעה. אדרבה, זה אפילו נגד ההלכה ונגד אמונת חכמים.
"יש עוד רעה חולה אשר היצר ילפת בה להניא אמונת חכמים מלב בני אדם, והוא משקל המרמה של הנגיעה. חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מכה ופצע, ואיך יתכן כי בשביל בצע כסף או לעני חנף, יחבל נפשו לעות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה, וכן היא אמונת המון ישרים המתאבקים בעפר רגלי חכמים" (אמונה ובטחון סוף פרק ג).
ה'חזון איש' מזהיר מההשלכות של גישת בעלי המוסר: "לפי ההנחה הזאת מתיתם כל הדור, ואין שופט בארץ, ונתבטלה סנהדריה של הארץ, כי אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם לא יחייב את נפשו לשמוע אליו אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה".
ה'חזון איש' אומר שיש תחום אחד שבו צריך לחשוש לנגיעה והוא המשפט. יש גזירת הכתוב שהשוחד גורם לשמירה שיש על הדיין להסתלק והוא מאבד את חכמתו ואת שיקול דעתו (ראה פחד יצחק שבועות מאמר מד עמ' רל).
ה'חזון איש' אומר שכאשר נאמר שכהן גדול ומלך לא מעברים את השנה בגלל נגיעה, זה משום שעיבור השנה נקרא משפט (ר"ה כה, ב ע"פ הסבר החזו"א). ולכן צריך להזהר מנגיעה בעבור השנה כמו שנזהרים במשפט. אם כן בעלי המוסר אינם יכולים להביא ראיה על הנגיעה מעיבור השנה לשאר תחומי החיים.
ראיה מסוגייתנו לשיטת ה'חזון איש'
אם נחזור לסוגייתנו, דיין אינו יכול לדון שונא (מי שלא דיבר עמו שלושה ימים) או אוהב (שושבינו), כי יש לו נגיעה. אך בעדות (לשיטת חכמים) אין צורך לחשוש לנגיעה "לא נחשדו ישראל על כך". אם כן, ניתן להביא מסוגייתנו ראיה לשיטת ה'חזון איש' שדוקא במשפט חוששים לנגיעה, אך לא בשאר תחומי החיים כמו בעדות.
הייתכן להתעלות מעל 'נגיעה'?
שיטת בעלי המוסר אינה רואה אפשרות ריאלית לאדם ואפילו לתלמידי חכמים להתעלות מעל 'נגיעה'. אך שיטת ה'חזון איש' נותנת אמון בתלמידי חכמים להתעלות מעל נגיעות אישיות (למעט בשוחד במשפט).
"והתורה האמינה בבטחה גמורה את החכם הדיין כי ראה נכוחות, ולא יטה לבו לשאיפת טבעו כהרגל שנעשה טבע שני אצל חכם והאמת תמיד נר לרגלו ואור לנתיבתו, וצדקו ישוב משפט" (אמונה ובטחון שם).
