במשנה מובאים דברי רבי יוחנן בן ברוקה שאדם רשאי לקבוע את סדרי הירושה, בתנאי שהוא מוריש ל"מי שראוי ליורשו".
בסוגייתנו נחלקו בשאלה האם רבי פסק שההלכה כרבי יוחנן בן ברוקה או שהורה לפיו? "א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא אמר רבי: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. אמר ליה ר' אבא: הורה איתמר".
מה ההבדל בין הלכה להוראה?
"במאי קמיפלגי? מר סבר: הלכה עדיפא, ומר סבר: מעשה רב".
הרשב"ם מסביר את שורש המחלוקת: רבי זריקא סבור שקביעת הלכה כללית לפי שיטה מסוימת עדיפה על פני 'מעשה רב' ספציפי. הסיבה לכך היא משום ייתכן שב'מעשה רב' הרואה טעה, כי הוא אינו מודע לכל השיקולים ההלכתיים של מורה ההוראה.
לעניינו, ייתכן שרבי לא הורה שהירושה תקפה משום שהוא סובר כמו רבי יוחנן בן ברוקה, אלא בגלל סיבות אחרות כגון שהאבא אמר לשון מתנה עם לשון הירושה ובמקרה זה דבריו קיימים.
אולם ר' אבא סבור ש'מעשה רב' קונקרטי עדיף על פני קביעת הלכה כללית. הסיבה לכך היא משום שייתכן שרבי אמר שההלכה לפי רבי יוחנן בן ברוקה בדרך לימודו באופן תיאורטי, אך לא התכוון שבמבחן המציאות יש ליישם זאת הלכה למעשה. "אבל אם בא מעשה לידו הוה מדקדק יותר כדאמרינן בסמוך אין למדין הלכה מפי למוד, אבל משהורה לעשות, שוב אין לפשפש אחריו".
ובכן, מה עדיף קביעת הלכה כללית או הוראה מעשית?
הגמרא מביאה ברייתא: "תנו רבנן: אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה - עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה".
לפי הברייתא גם רבי זריקא וגם רבי אבא צודקים בחששות שלהם: יש להיזהר מפסיקה לפי 'מעשה רב' שאנו לא בקיאים בו בכל הפרטים והשיקולים וגם יש להיזהר מלימוד תיאורטי שבו הרב אמר שמסתבר הטעם של חכם פלוני, כי ייתכן שכאשר יבוא לידו מעשה הוא ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר (רשב"ם).
גם בהלכה וגם בהוראה צריך לקבל מהרב את האשרור הסופי "הלכה למעשה".
