הלקח הגדול של התוספות

מאת: נתן קוטלר

מהיכן למדו חכמים את השיעורים לתרומה?
ישנו חיוב מן התורה לתת תרומה לכהן, כפי שנאמר "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים יח, ד; וראה: במדבר יח, ח; שם, יב). אולם, מהי כמות הדגן שיש לתת בתרומה? התורה לא גילתה לנו את שיעור התרומה. ולכן, מדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי (שיטת שמואל בחולין קלז, ב).
אולם, במשנה בתרומות (ד, ג) נאמר שחכמים נתנו שיעורים שונים לתרומה: "שיעור תרומה עין יפה - אחת מארבעים, בית שמאי אומרים משלשים והבינונית - מחמשים והרעה - מששים" [נציין שהרמב"ם אינו פוסק את שיטת שמאי להלכה, אלא שיטת ת"ק: "וכמה הוא שיעורה שנתנו חכמים, עין יפה אחד מארבעים, והבינונית אחד מחמשים, רעה אחד מששים, ולא יפחות מאחד מששים" (רמב"ם תרומות ג, ב)].
אך התוספות (קידושין מא, א ד"ה תורם כדעת בעל הבית) מנסים לברר מה המקורות של חכמים לכל השיעורים שהם נתנו? התוספות מוכיחים ע"פ הירושלמי (תרומות ד, ג) מפסוקים בדברים וביחזקאל את השיעורים השונים.
נביא להלן את דברי הירושלמי במלואם: "כתיב 'שִׁשִּׁית הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַחִטִּים וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים' (יחזקאל מה, ג) - יכול תורם חיטים א' משלשים ושעורים אחד מששים ת"ל 'וְכָל תְּרוּמַת' (שם מד, ל) - שיהיו כל התרומות שוות. שמואל אמר תן ששית על ששיתם ונמצא תורם אחד מארבעים בינונית אחד מחמשים א"ר לוי כתיב 'וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן הַחֲמִשִּׁים' (במדבר לא, ל) - כל שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה מה זה אחד מן החמשים אף מה שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה והרעה אחד מששים דכתיב 'וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים' (יחזקאל מה, ג)". כדי לראות בדיוק כיצד לומדים מהירושלמי את החישוב לשיעורים השונים - יעוין בתוספות הנ"ל.
הלקח הגדול של התוספות: חיבור בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ
יש לשאול: מדוע טרחו התוספות לדקדק כיצד חכמים לומדים את השיעורים מהכתובים?
התשובה היא שהתוספות מלמדים אותנו שישנו קשר בלתי נפרד בין התורה שבכתב לבין התורה שבע"פ. וזהו לקח חשוב ביותר. בסוף ספר ויקרא נאמר: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא פרק כו, מו), מה הכוונה במילה 'והתורות'? נחלקו בכך תנאים: "והתורות מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל אחד בכתב ואחד בעל פה, אמר ר"ע וכי שתי תורות היו להם לישראל והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל, זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת האשם, זאת תורת זבח השלמים זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ספרא בחוקותי פרשה ב תחילת פרק ח).
רבי עקיבא חולק על ת"ק שאומר שכוונת הכתוב במילה 'והתורות' היא על התורה שבכתב ועל התורה שבע"פ. רבי עקיבא סובר שאין שתי תורות, אלא התורה שבכתב והתורה שבע"פ הן תורה אחת (ראה: קרבן אהרן על הספרא כאן; אגרות הראיה אג' תרפ"ט). ומה הכוונה במילה 'והתורות'? "לרבי עקיבא כל נושא ונושא ממצות התורה קרוי תורה, שכן קרא הכתוב תורה לכל אחת מהם כדפירש הוא, ולזה אמר שריבוי תורות הוא על כל מצות התורה, שכל מצות תורה אחת" (קרבן אהרן כאן). כאשר נאמר 'והתורות' הכוונה אינה לתורה שבכתב והתורה שבע"פ שהרי הן תורה אחת, אלא הכוונה היא לנושאים שונים בתוך התורה.
ולכן, התורה שבעל-פה היא חלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב ולכן, לא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא התורה שבעל-פה. אולם, יש לכך גם צד שני: כשם שאי אפשר ללמוד את התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה, כך אי אפשר ללמוד את התורה שהבעל פה ללא התורה שבכתב. רק על ידי האזנה מדויקת לתורה שבכתב, ניתן יהיה להבין את כוונת חז"ל.
ולכן, כאשר חכמים נתנו שיעורים לתרומה, שיעורים אלו נאמנים לכתובים והם מצאו פסוקים בתורה שבכתב בתורה ובנביאים המלמדים אותנו לגבי השיעורים הללו.
אם כן, היסוד שהתוספות התאמצו כל כך ללמדנו הוא שיש לחשוף את מקורות התושב"ע בתוך התורה שבכתב וזאת כדי לראות באופן מוחשי שהתורה שבע"פ היא בלתי נפרדת מהתורה שבכתב.