המשפט האנושי והמשפט האלוקי: לימוד תורה לנכרי (ב) - סנהדרין נט, א

מאת נתן קוטלר

בהקשר לדיון בסוגייתנו לגבי איסור לימוד תורה לנכרי, חשוב לראות את דברי רבי אמי בגמרא במסכת חגיגה: "ואמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם" (יג, א). 

יש לשאול מדוע רבי אמי הזכיר פסוק זה לאיסור מסירת דברי תורה לנכרי? 

נתבונן בפסוקים אלו: "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קמז יט-כ). 

הרב הירש מסביר שישנו הבדל משמעותי בין הגישה של עם ישראל ללימוד משפט התורה לבין הגישה של הגויים למשפט. לא זו בלבד שהחוקים אינם שייכים לגויים שהרי עניינם הטהרה המוסרית והקדושה, אלא גם המשפטים אינם שייכים לגויים "וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם". ומדוע? 

"כי הנה אפילו המשפט, שאי אפשר לה לשום חברה בלעדיו, אף אותו אין הם יודעים לאמיתו של דבר. בעיניהם אין החברה תוצאת המשפט, אלא, להיפך, המשפט בעיניהם הוא תוצאת צורכי החברה ויחסיה השולטים באותה תקופה ובאותו מקום, וביסוד חוקיהם מונחת התועלת. לכן נמצאים אצלם החוק והמשפט בתהליך של שינויים בלתי פוסקים, ועל יסוד רופף זה מתמוטטים תנאי החברה ויחסיה. אך את המשפט הנצחי אותו גילה ה', בל ידעום. החוק שאר רק הערצתו המלאה עשויה להביא שלום נצחי ואושר כללי, ואשר לשם שמירתו בקרב בני אדם שלח ה' את ישראל בין העמים, אותו לא ידעו". 

ההבדל בין המשפט האנושי לבין המשפט האלוקי הוא שהמשפט האנושי מיועד להשליט סדר בחברה לצורך צורכי החברה ולכן הוא משתנה לפי המקום והזמן. לעומת זאת, מטרתו של המשפט האלוקי היא להביא צדק ולכן הוא נצחי. 

לפי יסוד זה, ניתן להבין באור חדש את מחלוקת הראשונים - הרמב"ם והרמב"ן לגבי מה כלול במצות דינין של בני נח? 

בגמרא בסנהדרין (נו, א) נאמר: "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי". 

הראשונים נחלקו בשאלה מה כלול בתוך שבע מצוות בני נח? האם למשל מצות דינין כוללת גם את כל דיני ממונות? 

הרמב"ם כתב בהלכות מלכים (ט, יד): "וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם". 

אולם הרמב"ן חלק על דברי הרמב"ם וכתב: "ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל" (בראשית לד, יג). 

שיטת הרמב"ם מצמצמת את ההיתר ללמד תורה לנכרים – מדובר בשבע מצוות בני נח בלבד וללא הרחבות. הרמב"ם לשיטתו וכך מדוייק מלשונו בהלכות מלכים י, ט: "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד". 

לעומת זאת שיטת הרמב"ן מרחיבה את ההיתר ללמד תורה לנכרים  - במצות דינין כלולים כל דיני הממונות שנצטוו ישראל. 

אם נחזור לדברים שפתחנו בהם - איזו שיטה מתאימה לדברי רבי אמי בגמרא בחגיגה? 

כאשר נכרי המעוניין ללמוד תורה, אפילו החלקים בתורה שלכאורה שייכים אליו כגון ה'דינין' כהרחבתו של הרמב"ן – באמת אינם שייכים אליו. כי הגישה המשפטית ותפיסת תכלית המשפט של הנכרי שונה לחלוטין מהגישה המשפטית של התורה "וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם". 

ולכן נראה ששיטת הרמב"ם שהוצגה לעיל במחלוקתו עם הרמב"ן המצמצמת את ההיתר ללמד תורה לנכרי רק לשבע מצוות בני נח בלבד - היא מתאימה לדבריו של רבי אמי בחגיגה.

להצטרפות לקבוצת 'הַדַּף הָרַעְיוֹנִי' רעיונות מתוך הדף יומי - מסכת סנהדרין: https://chat.whatsapp.com/FcOBPWtNITeDy1ZswZySbM