הרעיון הרוחני של 'גלגול שבועה'

מאת: נתן קוטלר

השאלה
במשנה בקידושין (כו, א) נאמר "וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן". מה פירושם של דברים? אנו יודעים שאי אפשר להישבע על הקרקעות (שבועות מב, ב). אולם, אם ישנו מקרה שאדם נתבע על מטלטלין וקרקעות והוא נתחייב להישבע על המטלטלין, ניתן לגלגל שבועה גם על הקרקעות (ע"פ רש"י ד"ה וזוקקים).
עלינו לברר מהו הרעיון הרוחני העומד מאחורי דין גלגול שבועה? אך לצורך כך עלינו לעמוד על עומקה של השבועה בכלל.
המחיר לשבועה
מדוע משתמשים בשבועה? כאשר בני אדם אינם יכולים לברר את האמת בבית דין אנושי, הם מעבירים את בירור האמת לבית דין של מעלה. אולם ישנו מחיר להעברת הבירור מהאנושי לאלוקי. ברגע שהאדם נשבע, הוא אינו נידון בבית דין של מעלה רק על תביעה אחת, אלא בבית דין של מעלה רואים את כל מכלול התביעות כנגד האדם. ולכן, ניתן לגלגל על שבועה זו גם תביעות נוספות.
כך מסביר הרב הירש בדברים הבאים: "נראה שדין גלגול שבועה נובע מעומק מהות השבועה. שהרי זו משמעות כל שבועה הנעשית בפני בית דין: האדם בקוצר דעתו פונה אל ה' שהכל גלוי וידוע לפניו; והנשבע מוסר את עצמו לדין שמים - ואת כל אישיותו כבעל נכסים: ה' יפרע ממנו, אם חלק מנכסיו - כטענת התובע - בא לו שלא כדין. אולם אין רשות לפנות כך אל ה', אלא אם כן יש ספק משפטי אובייקטיבי על כשרותו של נכס. אולם משהגיעו הדברים לבית דינו של ה', עוברת הפנייה מן החפצים אל האישים. מעתה האדם כולו חייב להצטדק בפני האדם כולו; הוה אומר: יושרו עומד לדין בכל אותם העניינים, שאי - פעם נתחייב בהם בנאמנות כלפיו" (הרב הירש במדבר ה, כב).
השבועה של ר' שלמה זלמן פרוש
טקס השבועה אינו מאורע קל. הדיינים מאיימים על מי שמתחייב בשבועה ומזהירים אותו על ההשלכות החמורות לשבועת שקר שעלולות לבוא עליו, על משפחתו שחיפתה עליו ועל כלל ישראל שהרי כל ישראל ערבין זה בזה (שבועות לח, ב-לט, א; רמב"ם הל' שבועות יא, טז) וכן ההשפעות השליליות כלפי כל העולם (משנה אבות ה, ט: "חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא"). אך הרמב"ם מוסיף "אף על פי שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק כמו שבארנו ולא בשבועת הסת, צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין אולי יחזרו בהן עד שלא תהיה שם שבועה כלל" (הל' שבועות שם יט). השבועה היא דבר מסוכן ולכן מצינו שחכמינו העדיפו לשלם ולא להישבע, על אף שהיו זכאים.
ישנו סיפור מהדורות האחרונים שממחיש זאת היטב.
מסופר על ר' שלמה זלמן פרוש (סבו של ר' שלמה זלמן אוירבעך מצד אמו) שדאג למאות משפחות שעלו לירושלים מרוסיה, ולקראת פסח תרמ"ז לא הצליח לגייס עבורם כסף לחג. ר' שלמה זלמן החליט ללוות 200 נפוליון זהב מר' פייבל הנגר. תחילה הצליח לגייס 110 נפוליון זהב והחזיר לר' פייבל את ההלוואה. לאחר חודשיים הצליח לגייס עוד 90 נפוליונים, אך כשהגיע לר' פייבל, שכבר היה קשיש וזכרונו החל לבגוד בו, טען הלה שלא קיבל את 110 הנפוליונים הראשונים. הלכו שניהם לדין תורה אצל הרב שמואל סלנט שפסק כי ר' שלמה זלמן חייב להישבע אם ירצה להיפטר מהסכום. אך ר' שלמה זלמן סירב להישבע ואמר שישלם את יתרת 110 הנפוליונים בתשלומים. אלא שהרב סלנט לא אפשר לר' שלמה זלמן לשלם עקב חילול ה', שמא יאמרו הבריות שניסה לרמות את ר' פייבל. ר' שלמה זלמן קיבל עליו את הדין בבכי וביקש להתכונן לשבועה במשך שלושה ימים שבהם צם. בלילה לפני השבועה, הוא ערך תיקון חצות, בעלות השחר טבל במקווה, התפלל ותיקין, לבש קיטל כביום כיפור והלך לבית הדין.
אולם, ר' שלמה זלמן החליט שלא ליהנות מהשבועה ונדר לתת 110 נפוליונים לבניית בית כנסת בשכונת בית ישראל. ר' שלמה זלמן מכר את ביתו ועבר לגור בדירה שכורה ועבד בעבודה נוספת כדי לחסוך כסף לשלם את נדרו.
לקראת חג הפסח הבא, אירע דבר מופלא. עוזרת הבית של ר' פייבל ואשתו, מצאה 110 נפוליון זהב סמוך ל'בוידם' שבמטבח והתבררה לכל צדקותו של ר' שלמה זלמן. ר' פייבל ואשתו שהצטערו כל כך על המאורע, נפטרו בזה אחר זה בקיץ של אותה שנה (ע"פ הרב יוסף אליהו בספרו 'התורה המשמחת' עמ' 12-15).