לעיתים אנו מוצאים מקרים שבהם ישנה התנגשות בין ערכים וישנו צורך להכריע איזה ערך גובר על הערך השני. נציג שתי דוגמאות הקשורות לדברי חז"ל "שלא תנעול דלת בפני לווין":
החיפוש אחר דיינים מומחים לגביית הלוואות - מצד אחד יש את הערך שהדיינים יהיו מומחים (סמוכים) כדי שהאמת תתברר באופן המקצועי ביותר לפי התורה, אך מצד שני יש את הערך שבני אדם ילוו אחד לשני כספים ואם יאלצו לחפש דיינים מומחים במקרה של מחלוקת בין הלווה למלווה - אז תינעל דלת בפני הלווין.
פרוזבול ושמיטת כספים - מצד אחד יש את הערך של קיום שמיטת כספים מן התורה, אך מצד שני את החשש שבני האדם יימנעו מלהלוות אחד לשני. בשתי הדוגמאות הללו (ובעוד רבות אחרות) חכמים הכריעו בתקנותיהם לטובת הערך "שלא תנעול דלת בפני לווין" ולכן תיקנו שלא צריך דיינים מומחים בהודאות והלוואות וכן תיקנו את הפרוזבול כדי שבני אדם ימשיכו להלוות אחד לשני.
אולם לתקנות אלו (ואחרות) יש מחיר כבד – עקירת דין התורה. ואם כן, לכאורה בתקנות חכמים אלו שכרנו בא בהפסדנו שאין אנו מקיימים את דין התורה המקורי. במאמר זה ננסה להראות כיצד תקנות חכמים נאמנות לחלוטין לכוונת התורה ושהתורה בעצמה הניחה פתח לחכמים להשתמש בו בשעת הצורך. חכמים ידעו להקשיב היטב לכוונת התורה ולכן תקנותיהם אינם עוקרות את דין התורה, אלא מיישמות את דין התורה במצבים מורכבים שהיו צפויים מראש וכך כוונת התורה נשמרת דווקא על ידי התקנות של חכמים.
רקע לסוגיה
במשנה בתחילת סנהדרין נאמר "דיני ממונות - בשלשה, גזילות וחבלות – בשלשה". הגמרא שואלת מה פשר הכפילות? והרי אם כתוב דיני ממונות מדוע צריך לפרט גזלות וחבלות והרי הן כבר כלולות בדיני ממונות! הגמרא משיבה "אמר רבי אבהו מה הן קתני" רבי אבהו מסביר שהמשנה דיברה באופן של כלל ופרט. דיני ממונות הם הכלל וגזלות וחבלות הן הפרט שמפרש את הכלל באופן שבא למעט הודאות והלואות.
הגמרא מסבירה מדוע כל מילה במשנה מדוייקת: "וצריכא; דאי תנא דיני ממונות - הוה אמינא דאפילו הודאות והלואות, תנא גזילות וחבלות". אם המשנה היתה שונה רק דיני ממונות – היינו חושבים שזה כולל גם הודאות והלואות ולכן המשנה פרטה דווקא גזילות וחבלות. "ואי תנא גזילות וחבלות ולא קתני דיני ממונות - הוה אמינא: הוא הדין דאפילו הודאות והלואות, והאי דקתני גזילות וחבלות - משום דעיקר שלשה דכתיבי - בגזילות וחבלות כתיבי". אם המשנה היתה שונה רק גזלות וחבלות – היינו חושבים שגם הודאות והלואות נכללות כי עיקר הדין שצריך שלושה דיינים נלמד מהכתוב לגבי גזילות וחבלות.
אם כן, הסיבה שנאמר במשנה גם 'דיני ממונות' וגם 'גזלות וחבלות' היא כדי ללמדנו שבשום אופן לא נחשוב שהמשנה כוללת גם 'הודאות והלואות'. וכאן יש לשאול מדוע זה היה כל כך חשוב למשנה להדגיש שהודאות והלואות אינם יכולים להיכלל במשנה? מדוע לא צריך דיינים מומחים בהודאות והלואות? הגמרא מעלה מספר אפשרויות לסיבה שהודאות והלואות אינן כלולות במשנה. אחת האפשרויות היא שבהודאות והלואות אין צורך בשלושה דיינים.
אך הגמרא מיד שוללת אפשרות זו ע"פ דברי רבי אבהו עצמו ששניים שדנו אין דיניהם דין. לאחר מכן הגמרא מעלה אפשרות אחרת שבהודאות והלואות אין צורך בדיינים מומחים [=סמוכים]. אך הגמרא מנסה לברר כיצד זה ייתכן? והרי ממה נפשך: אם התנא של המשנה סובר ש"עירוב פרשיות כתוב כאן", ממילא צריך מומחים, אך אם התנא סובר ש"אין עירוב פרשיות כתוב כאן", מניין לנו שצריך שלושה דיינים בהודאות והלואות? הגמרא אומרת שבאמת התנא של משנתנו סובר ש"עירוב פרשיות כתוב כאן" ולכן מעיקר הדין צריך מומחים. אך חז"ל תיקנו בהודאות והלואות שלא יהיה צורך במומחים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
יש לברר את מהות תקנת חכמים "כדי שלא תנעול דלת בפני לווין":
כדי שלא תנעול דלת בפני לווין
מצינו ברחבי הש"ס שבע תקנות שונות שכולן באות למנוע מציאות שתינעל הדלת בפני לווין. נציין רק שתיים מתוכן:
1. מומחים – בסוגייתנו נאמר שמעיקר הדין צריך שהדיינים יהיו מומחים גם בדיני ממונות, אך חכמים תיקנו שאין צורך שהדיינים יהיו מומחים "כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". רש"י מסביר: "שלא תנעול דלת - שימנעו מלהלוות, שמא יכפור, והעדים יטעו, ולא תהא עדותן מכוונת - ויפסיד, והכא נמי, שמא לא ימצא מומחין לכופו לדין". המלווה עלול להימנע ממתן הלוואה אם גביית ההלואה חייבת להעשות בהליך שבו מעורבים דיינים מומחים. ולכן חכמים תיקנו שניתן להקל גם בדיינים שאינם מומחים. מצד אחד יש את הערך מהתורה שהדיינים יהיו מומחים (לומדים זאת מהנאמר "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים"). אך מצד שני יש את הערך שבני אדם לא יימנעו מלהלוות אחד לשני. חכמים הכריעו שהערך השני גובר על הערך הראשון ולכן תיקנו שאין צורך במומחים בהודאות והלואות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.
2. פרוזבול - במשנה בשביעית (י, ג) נאמר: "פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול". מצד אחד ישנה מצוה מן התורה של שמיטת כספים, אך מצד שני חכמים (הלל הזקן) תקנו פרוזבול כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. יש לברר מה התוקף של חכמים לעקור את דין תורה בעניינים ממוניים? תקנת הפרוזבול הפרוזבול הוא מקרה מבחן ולכן נתייחס לכל תקנות חכמים "כדי שלא תנעול דלת" דרך הפרוזבול. הגמרא בגיטין (לו, א) שואלת "ומי איכא מידי, דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא? [=מן התורה השביעית משמטת את החובות ולכן כיצד ייתכן שהלל תיקן שהחובות לא יתבטלו ועקר דבר מן התורה ?!]" הגמרא מביאה שני הסברים לכך שהלל תיקן את הפרוזבול אפילו שלכאורה היה בניגוד לדין התורה:
שיטת אביי
אביי מסביר שהלל הלך לפי שיטת רבי ששביעית בזמן הזה היא מדרבנן ואם כן, כשם ששמיטת קרקעות אינה נוהגת, כך גם שמיטת כספים אינה נוהגת. אולם חכמים תקנו שלמרות שמעיקר הדין שמיטת כספים אינה נוהגת, מכל מקום תיקנו שמיטת כספים בזמן הזה "זכר לשביעית". אך כאשר "ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד ותיקן פרוזבול".
שיטת רבא
רבא מלמדנו שאין מושג של עקירת דין תורה בעניני ממון. כאשר ישנו צורך בסייג וגדר לקיום התורה, יש לחכמים את מלוא הסמכויות לתקן תקנות בעניני ממון מכח 'הפקר בית דין הפקר'. ולכן, הלל היה יכול לתקן את הפרוזבול שהוא דבר שבממון ואם כן, בין אם שמיטה בזמן הזה דאורייתא לשיטת רבנן ובין אם היא אינה דאורייתא לשיטת רבי - יש כח בידי בית הדין "להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה" (רש"י). התורה עצמה נתנה לחכמים את הסמכות לתקן תקנות בעניני ממון מכח הפקר בית דין הפקר שהינו מדאורייתא (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשעה; אלף רו). ואם כן, תקנת הלל בפרוזבול אינה עוקרת את דין התורה שהרי התורה בעצמה נתנה לחכמים את הרשות לתקן תקנות כגון זו.
כוונות התורה
א. בתקנת הפרוזבול הלל הזקן האזין לדברי התורה עצמה לגבי שמיטת כספים: האידיאל של התורה בשמיטת כספים הוא לאפס את החובות בין בני אדם, כדי לתת הזדמנות למעוטי היכולת לקום על הרגליים מבחינה כלכלית. אם בני אדם במדרגה כזאת שמוכנים לוותר על החובות שאחרים חייבים להם ומוכנים לאפשר להם להתחיל מחדש – הרי שקיימו את כוונת התורה בשמיטת כספים. אך התורה בעצמה אומרת שתתכן מציאות כזאת שבני אדם אינם נמצאים במדרגה הראויה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו, ט). זה הפסוק שהלל הביא לביסוס תקנת הפרוזבול, כי ראה שבתקופתו בני אדם לא היו נמצאים במדרגה האידיאלית של קיום מצות שמיטת כספים (משנה בגיטין שם). התורה עצמה אמרה שאינה רוצה מציאות כזאת שבני אדם יימנעו מלהלוות אחד לשני ולכן הלל הקשיב היטב לכוונת התורה ועל פיה תיקן את הפרוזבול. אולי זו כוונת הירושלמי "מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה ופרוזבל דבר תורה הוא כשהתקין הלל סמכוהו לדבר תורה" (שביעית י, ב).
הלל הבין שהתורה מעדיפה למנוע מציאות שבני אדם יימנעו מלהלוות ולכן הוא ראה שהתורה הציבה פתרון למציאות לא אידיאלית זו. הפתרון מהתורה הוא מסירת השטרות לבית דין. חשוב לציין שפתרון זה מופיע במסורת התורה שבעל פה שבספרי "את אחיך תשמט ידך, ולא המוסר שטרותיו לבית דין" וכמובן תוקפו מדאורייתא (תוס' גיטין לו, א). ואם כן, יסוד תקנת הלל היה מדין תורה. התורה השאירה פתח זה בכוונה תחילה לחכמים להשתמש בו בשעת הצורך.
מכל מקום חשוב לזכור ששמיטת כספים בזמן הזה היא מדרבנן כי היא תלויה ביובל (רש"י גיטין לו, ב ד"ה בשביעית בזמן הזה; רמב"ם שמיטה ויובל ט, ב).
ב. נציין שלפי הירושלמי גם התקנה של חכמים שאין צורך במומחים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אינה עקירת דין התורה, אלא זו דין התורה ממש. אמנם בבבלי נאמר שלומדים שצריך שלושה דיינים בדיני ממונות מהנאמר בדף ג, ב "שלשה מנלן? דתנו רבנן: ונקרב בעל הבית אל האלהים - הרי כאן אחד, עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן שנים, אשר ירשיען אלהים - הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה". ולומדים שמאחר ויש עירוב פרשיות לכן אם גזילות וחבלות צריך מומחים לכן גם הודאות והלואות צריך מומחים (ב, ב). אך לפי הירושלמי אין צורך ללמוד שצריך שלושה דיינים בהודאות והלואות מהפסוק "ונקרב בעל הבית אל האלהים", כי לומדים זאת מהפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ומיעוט רבים שניים ומאחר שאין עושים בית דין שקול יש להוסיף עוד אחד ואם כן זה שלושה.
לכן, לפי הירושלמי אין צריך מומחים כלל בהודאות והלואות כי יש פסוק אחר "ואלה המשפטים" וכמו כן לומדים מהסיפור על רבי יוסי בר חלפתא ורבי עקיבא שאין צריך מומחים: לא הן גזילות הן חבלות [=מדוע המשנה חילקה בין דיני ממונות לבין גזלות וחבלות?]. אשכח תני ר"ש בן יוחי (שמות כא, א) 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם' [=מיעוט רבים שניים, אך אין בית דין שקול ולכן מוסיפים דיין נוסף ]. אתא מימר לך בפשוטה דקרייא [=התנא בא ללמדנו כפשטות הפסוק שלא צריך מומחים בדיני ממונות ] ותייא כרבי יוסי בר חלפתא [=שאין צורך במומחים בדיני ממונות]. ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי א"ל על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון אני איני יודע דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים. מקבלין עליכון מה דנא אמר לכון. רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה א"ל הוו יודעין לפני מי אתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר [דברים יט יז] ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ולא לפני עקיבה בן יוסף.
סיכום
ראינו שישנם ערכים המתנגשים: החובה מהתורה שהדיינים יהיו מומחים מתנגשת עם הרצון של המלוה לגבות את כספו בקלות ואם כן התוצאה היא שבני אדם יימנעו מלהלוות אחד לשני. וכמו כן, החובה מהתורה לשמיטת כספים מתנגשת עם הרצון של המלוה לגבות את כספו. ואם כן המציאות היא שבני אדם עלולים להימנע מלהלוות כספים אחד לשני. במאמר זה פתחנו בשאלה כיצד חכמים עקרו את דין התורה בתקנותיהם (התקנה שאין צורך במומחים בדיני ממונות ותקנת הפרוזבול)? הראנו שחכמים נאמנים לחלוטין לכוונת התורה ובתקנותיהם מיישמים את כוונת התורה במציאות:
א. פרוזבול
1) התורה עצמה נתנה לחכמים את הסמכות לתקן תקנות בעניני ממון מכח הפקר בית דין הפקר שהינו מדאורייתא (שו"ת הרשב"א). ואם כן, בתקנות חכמים אין עקירת דין התורה, אלא שימוש בסמכות שניתנה לחכמים ע"י התורה.
2) חכמים ידעו להקשיב היטב לכוונות התורה ולכן כאשר הלל הזקן תיקן את הפרוזבול הוא האזין לדברי התורה עצמה לגבי שמיטת כספים. האידיאל ע"פ התורה הוא שבני אדם יקיימו את מצוות שמיטת כספים ולא יימנעו מלהלוות. אך התורה מכירה במציאות שייתכנו בני אדם שיימנעו מהלוואות. הלל הבין התורה העדיפה שימשיכו להלוות ולכן התורה השאירה בכוונה פתח (שנועד למציאות של 'דיעבד') ע"י מסירת השטרות לבית הדין (תוס' גיטין שם ע"פ הספרי).
ב. מומחים בדיני ממונות
לפי הירושלמי (בניגוד לבבלי) גם התקנה של חכמים שאין צורך במומחים בדיני ממונות אינה עוקרת דין תורה, אלא זו דין תורה ממש. שהרי המקור לפי הירושלמי שצריך שלושה דיינים בדיני ממונות הוא מהפסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" ויש ללמוד מפשטות הפסוק שאין צורך במומחים בדיני ממונות.
כללו של דבר חכמים בתקנותיהם ידעו לכוון לאמיתה של תורה.
