חובה שהיא זכות - סיכום סוגיות הצדקה בבא בתרא יא

איך נהיים חלק מהעיר?

בסוגיות האחרונות העמקנו את ההבנה שלנו בתפיסה של קשר האדם למקום בו הוא גר, המחוייבות שלו כלפיי העיר והאחריות המלאה שהוא מקבל על הסביבה ואנשי תושביה. 
זה מופלא עד כמה המשנה ובעקבותיה הגמרא מכוונים אותנו לראות את האדם כשייך בכל מובן המילה לסביבה שלו, ומוציאים מכלל אפשרות את הרעיון של ניתוק והתכנסות בתוך ד' אמותיו. 
"כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חודש, קנה בה בית דירה - הרי הוא כאנשי העיר מייד" (ב"ב ז,ב). 

הגמרא מרחיבה מאוד (עד דף יא) סביב היחס הראוי שיש לתת לאוכלוסיות החלשות שנמצאים בחברה ובעיר - יתומים, עניים, שבויים - המתבטא במצוות הצדקה. 

מתבקש הדבר לפי הדרך לימוד של הרב שמעון קליין שנעמיק לראות את הקשר בין הסוגיות - להיות כאנשי העיר ומצוות הצדקה, שהרי הגמרא מרחיבה בנושא מסויים בכוונה כדי שנשים לב לקחת משם מסר משמעותי לחייינו. 
נשים לב לדברי התוספתא (פאה ד,ט, ובסוגייתנו ב"ב ח,ב) שמובאים בסוגיא לגביי תלות משך זמן השהייה של האדם בעיר, אל חובת ההשתתפות שלו בענייני צדקה: "שלושים יום - לתמחוי, שלושה חודשים - לקופה, ששה - לכסות, תשעה - לקבורה, שנים עשר - לפסי העיר" (ראה עוד טור יורה דעה סימן רנו, רמב״ם הלכות מתנות עניים ט, יב). 

ככל שהאדם נמצא לתקופה ארוכה יותר במקום מסויים בעל כורחו הוא הופך להיות חלק מהמקום, הקשר של האדם למקומו מתבטא ומתהדק ביחס והחובה שלו בענייני צדקה דווקא, ביכולת שלו לתת לסביבה, לחשוב על השני ולראות את האחר. אין כאן רשימה של דברים טכניים שהאדם מחוייב להשתתף בהם בעיר ככל שעובר הזמן (לדוגמא תשלום מים, סלילת כביש, מס וארנונה) אלא רק החובה שלו לתת צדקה לכלל - היא זאת שגודלת, כי אופי החברה נקבעת לפי היחס שלה לחוליה החלשה שבתוכה ואם אדם בוחר להיות חלק מהעיר הוא אוטומטית מצטרף לחובת הדאגה לסביבה.  

צדקה מתוך צדק

הגמרא מסירה ספק ואפשרות לטעות לחשוב שמצוות הצדקה היא חסד או רשות, ונתונה רק לטוב לב של הנותן - אלא כופין על הצדקה, ובסוגיא מפורט דיני הגבייה, על כן הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נג) פונה להסתכל בשורש המילה של צדקה, ומשם לומד על היחס הנכון בנתינה: "ומלת צדקה היא נגזרת מצדק והוא היושר, והיושר הוא להגיע כל בעל חוק לחוקו ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו". 
חברה שמארגנת את חבריה בהנחייה הלכתית סדורה ויסודית לתת צדקה - זו חברה שיכולה לשגשג, כי היא מבינה את הצדק שיש במעשה זה (ראה ספר ישעיהו פרק נח). 

ניהול נכון של הכסף

הגמרא מביאה בהמשך (י,א) דרשה העוסקת בתפיסה שכדאי שהאדם יאמץ לעצמו ביחס לכסף שלו: "דרש ר"י ברבי שלום כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה. זכה: הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה: ועניים מרודים תביא בית". 

בכך שהגמרא מדריכה אותנו לתת מהכסף שלנו לאחר היא בעצם מדריכה אותנו איך לנהל את הכסף שלנו נכון, איך להתייחס אליו באופן גבוה יותר ממבט אלוקי, הכסף אינו שלך - אלא מופקד אצלך כדי שתנהל אותו נכון לעשות את הבחירות שתואמות את מטרתו (חפץ חיים אהבת חסד חלק שני כג, י). 

אדם יכול להתמלא בחששות כלפיי הנתינת צדקה -  שהוא מחסיר מכיסו, בשביל זה הגמרא מעודדת את האדם בהבנת החשיבות של המעשה: "כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה". "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". "הנותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה". ולכן היא אף מעצימה את הדרך שנותנים, ולא רק את הנתינה הטכנית - "והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות" (ב"ב ט,ב. אבות דרבי נתן פרק יג). 

איך מפתחים טוב לב בחברה?
המהר"ל (בחידושי אגדות לסוגייתנו ד"ה "שקולה צדקה כנגד כל המצוות") מציע לפרש את התרגום של המילה צדקה - "זכוותא" מלשון זַכּוּת ההנפש: מצוות הצדקה מזככת את האדם – מחזקת בקרבו את הרצון להיטיב עם הזולת ועושה אותו אדם טוב יותר. בדרך זו כתב בעל ספר החינוך (מצווה ס"ו), המבאר שיסודה של מצוות צדקה איננו בעצם הסיוע לעני (שהרי אילו רצה הקב"ה, היה מסייע לו בעצמו, ראה דף י') כי אם בחינוך עַם ישראל להיטיב לזולת ולסייעו. בראיית כל אחד כשווה - "בנים אתם לה' אלוהיכם" כדברי רבי עקיבא לטורנוספורוס הרשע.

הסוגיות הללו מכוונות אותנו לתת מענה לשאלה היסודית והחשובה כל כך - איזו חברה אנחנו בונים? "צדקה תרומם גוי" (משלי יד,לד), אחת שפונה לאחר, שערנית לצרכים של הסביבה ומבינה את החשיבות בנתינה (רמב״ם הלכות מתנות עניים י,א - זיהוי אחד מעם ישראל לפי רמת הנדיבות שלו).
ואם הסוגיה הפותחת דיברה אודות השתתפות האדם בבניית חומה כהגנה על העיר, אם כן ניתן לומר אחרי לימוד הסוגיות בענייני הצדקה שהיא זאת שבעצם שומרת על החברה שבתוכה כחומה שמאחדת את כל תושביה כאחד.

מאת: אביאל קוטלר