במשנה האחרונה של מסכת בבא בתרא נאמר: "ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, והן כמעיין הנובע".
מה טיבה של חכמה זו?
בוודאי שהעיסוק בדיני ממונות מוסיף ידע ומפתח יכולות ניתוח והעמקה, אך יחד עם זאת, המעלה המרכזית היא תוספת רגישות לזולת.
החכמה כיצד להימנע מנזק וכיצד להיות רגישים לצרכי הזולת – היא מקצוע גדול בתורה שצריך ללמוד ולהפנים.
הרב קוק מתאר ב'אורות התשובה' כיצד לימוד בדיני ממונות ובנזיקין מביא להתעלות מוסרית ורוחנית: "דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השנון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחברו הכלולים אצלנו בלמוד 'חשן משפט', בכל הבקיאות הגרסאית היותר בהירה, וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלקי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים" (יג, ה).
במסכת בבא קמא נאמר: "ת"ר: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקים להן ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה...אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין; רבא אמר: מילי דאבות; ואמרי לה: מילי דברכות" (ל, א).
היינו חושבים שהחסידות מתחילה בפרישות, צדיקות, לימוד תורה או תפילה, אך חז"ל מלמדים אותנו שהחסידות מתחילה דווקא ברגישות שלא להזיק לזולת.
לימוד דיני ממונות מפתח באדם רגישות ומודעות זו, כדברי הרב קוק: "'ישועות – זה סדר נזיקין' (שבת לא, א) – סדר משנה זה עניינו הוא יחסי הבריות, וחובת השמירה הנחוצה שלא לגרום נזק למישהו ולמשהו, וכמו שכתבו בתוס' בבבא קמא (כג, א ד"ה וליחייב): 'דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק', ומתוך כך הלימוד בסדר זה הוא המביא ישועה לעולם. הלימוד והעיון כאן הוא ודאי 'תלמוד המביא לידי מעשה'. הוא מביא למעשי ישועה יום יומיים, בהקדמת דרגות שונות של שמירה לסוגים שונים של נזקים אפשריים. וכיוצא בזה – קביעת דרגות השמירה וחובותיהם מונעות מריבות בין אדם לחבירו, הואיל ותלמודם מחדיר בהם מראש את זכויותיהם וחובותיהם, וכך מתרבה השלום בעולם" (דברי הפתיחה של הרב קוק למסכת ב"ק חורף תרצ"ב – מובאים על ידי הרב משה צבי נריה בתחומין כרך ז' עמ' 273).
ניתן לומר שרעיון זה חורז את 'מסכתא דנזיקין', כדברי המאירי: "זה הסדר ר"ל סדר נזיקין נקרא בלשון תלמוד סדר ישועות להיות כלל עניניו להסיר העול והחמס מבין בני אדם בדיני ממונות" (פתיחה לסנהדרין).
מסכת בבא קמא מלמדת אותנו את הרמה הבסיסית שהיא ההימנעות מההיזק לזולת.
הרב סולוביצ'יק כתב: "התורה מלמדת אותנו כי האדם היחיד הוא חשוב, אך זולתו חשוב כמוהו. היהדות טוענת כי אדם המגלה פזיזות ואנוכיות ועל ידי כך גורם נזק לאחרים, מאבד את צלם האלקים שבו נברא. המשנה (בבא קמא פ"א ה"א) מונה ארבעה אבות נזיקין: 'השור והבור והמבעה וההבער'. הגמרא (שם ג, ב) מביאה דיון יסודי בשאלת המבעה. לדעתו של רב 'מבעה' הוא נזק הנגרם בידי אדם. אך אם כן הוא, מדוע מחבר המשנה, רבי, לא כתב בפשטות: 'ארבעה אבות נזיקין: השור והבור, האדם וההבער'. מדוע עשה שימוש בביטוי שתלמידיו יתקשו בהבנתו? התשובה היא שאדם הגורם לנזק חדל מלהיות אדם; הוא הופך להיות ליצור המכונה 'מבעה', מזיק ותו לא" ('עמודו של עולם: על אברהם אבינו', ידיעות אחרונות, 2016, עמ' 169).
מסכת בבא קמא מפתחת באדם את האחריות לשמירה על צלם האלקים שבו ולהימנע מהיזק לזולת.
לאחר שלומדים כיצד לסור מן הרע, הגיע הזמן לעשות טוב – ואז מגיעים למסכת בבא מציעא החושפת את הטוב הגלום באדם כמו ב'חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו' (ג, א) ו'אין אדם משים עצמו רשע' (ג, ב). מסכת זו גם מעודדת רגישות חיובית לזולת, כגון השבת אבידה והחיוב לעשות הישר והטוב כגון בדינא דבר מצרא (קח, א).
לאחר שבונים קומה זו, ניתן להתקדם למסכת בבא בתרא העוסקת בפיתוח יחסי שכנות טובה והימנעות מנזקי שכנים. המקור להיזק ראיה הוא למעשה בסוף פרק 'חזקת הבתים': "א"ר יוחנן, דאמר קרא: 'וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו', מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה". ללמדנו שהשכינה יכולה לשרות רק במקום שבו יש רגישות לזולת.
בסוף המסכת ישנו עיסוק נרחב במעגל המשפחתי הקרוב – בדיני ירושות וצוואות והאחריות (והמצוה) של היורשים לפרוע את חובות המוריש (בפרט בנים כלפי אביהם – קנז, א).
המטרה של לימוד 'מסכתא דנזיקין' היא פיתוח חכמת המענטשליכקייט ויישומה בחיי המעשה.
