בסוגייתנו מסופר על ויכוח שהתנהל בין הקיסר הרומאי, אנטונינוס לרבי (רבי יהודה הנשיא) בשאלה זו: "ואמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? - אמר לו: משעת יצירה. - אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא: משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר (בראשית ד') לפתח חטאת רבץ".
אם היצר הרע שולט באדם משעת יצירה, זאת אומרת שהרוע הוא פנימי לאדם. אך אם היצר הרע שולט באדם משעת יציאתו בלבד, זאת אומרת שהאדם מטבעו הוא טוב ורק כשיוצא לאוויר העולם, הוא נאלץ להתמודד עם האתגרים הקיימים ועלול ליפול עם יצר הרע [ראה: הושע בנובץ, 'גבוה גבוה מעל פשעו', קונטרס ישיבת שיח יצחק (ל"ב) אלול תשע"ב עמ' 34].
לכאורה היינו אומרים ששיטת רבי הרואה את הרוע כפנימי לאדם מבוססת על הפסוק מפרשת נח "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". ולכאורה היינו אומרים ששיטת אנטונינוס הרואה את הרוע כחיצוני לאדם מבוססת על הפסוק מקהלת "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים".
אולם, נראה שגם הפסוק מפרשת נח הינו ראיה לשיטת אנטונינוס. השאלה היא איך מבינים את המילה "מִנְּעֻרָיו", האם הכוונה משעת יצירתו או משעת יציאתו של האדם? אם מדובר משעת יציאתו, אז יש כאן ראיה לשיטת אנטונינוס. אולם, מצינו שרבי מסכים עם אנטונינוס "אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס" שהאדם מטבעו הוא טוב ושהרוע הוא חיצוני בלבד ומגיע רק משעת יציאתו של האדם לעולם הזה.
אנו מוצאים מקור נוסף שתומך בפרשנות של אנטונינוס: "אמר רבי יודן מנעריו כתיב משעה שהוא ננער ויוצא לעולם" (ירושלמי ברכות ג, ה). רבי יודן קורא לנו לדייק בפסוק: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". לא נאמר שיצר האדם רע מיצירתו, אלא מנעוריו. ומה הפירוש של המילה "מִנְּעֻרָיו"? רבי יודן דורש "משעה שהוא ננער ויוצא לאויר העולם". ולכן הרוע מגיע רק עם המפגש של האדם עם העולם הזה, אך מטבע יצירתו האדם הוא טוב.
ואם כן, אין סתירה בין הפסוק מפרשת נח לבין הפסוק מקהלת, שהרי הפסוק מפרשת נח מדבר על שעת יציאתו שהרוע נדבק באדם רק מתוך המפגש עם העולם הזה, ואילו הפסוק בקהלת מדבר על שעת יצירתו שהאדם נברא ישר.
ההבנה שהאדם מטבעו הוא טוב, היא הבנה מהפכנית ביותר, מאחר והיא נותנת לנו הסתכלות חיובית ומלאה בתקוה על המין האנושי. וזהו יסוד האמון בחיובי כפי שהרב קוק מלמדנו שהקול הפנימי של האדם בלי החשבונות הרבים שמסביב, הוא קול ישר וטוב. "האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים בדרך ישרה" (אורות התורה, יא, ב).
ההבנה שהרוע חיצוני לנו והטוב פנימי לנו, טומנת בתוכה דרישה ואחריות לאדם לשוב לגלות את טבעו הטוב, להוציאו מהכח אל הפועל ולהתנער מהרוע שנדבק בו עם החשבונות הרבים של העולם. "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר" (אגרות הראיה ח"א אגרת ק"ע).
