כוחן של מילים

מאת: נתן קוטלר

מבוא: קידושין והקדש
מסכת קידושין היא מסכת שמלמדת אותנו על כוחן של מילים. מילים יכולות לבנות בית בישראל וחלילה יכולות גם להחריב בית בישראל.
בלשון חכמים 'לישנא דרבנן', קידושין הן מלשון הקדש. ומה עניין הקדש לקידושין? נקודת הדמיון בין קידושין לבין הקדש היא בכך שעל ידי מילים האיש אוסר את האשה על כל העולם, וכך גם בהקדש על ידי מילים האדם אוסר את ההקדש על כל העולם. אולי ניתן להעמיק יותר ולומר שהקדש מיועד רק לבית המקדש ולשמים. ולכן, אם הקידושין הן כהקדש, הרי הבניין שהזוג בונה הוא כמו בית מקדש. כפי שדרש רבי עקיבא "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן" (סוטה יז, א). ולכן, ממילא על ידי לשון חכמים 'קידושין', אנו לומדים על המשמעות הגדולה של בניין הבית בישראל שהוא משכן לשכינה.
נעיין בהיבט נוסף לכוחן של מילים בהקדש:
"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"
במשנה בסוגייתנו (קידושין כח, ב) נאמר שכוחו של ההקדש חזק מכוחו של אדם רגיל משני היבטים:
ההיבט הראשון הוא שאדם רגיל מבצע קניין מטלטלין רק על ידי משיכה. אך לגבי הקדש, הקניין מתבצע על ידי כסף ואפילו אם המטלטלין נמצאים בסוף העולם.
ההיבט השני הוא שאצל אדם רגיל העברת הבעלות במטלטלין או בקרקעות אינה מקוימת עד שמתבצע קניין משיכה או חזקה. אולם, לגבי הקדש נאמר ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", כלומר על ידי אמירה בלבד מצד האדם, ניתן להעביר את הבעלות להקדש ואפילו אם המטלטלין נמצאים בסוף העולם.
עלינו לנסות לברר מהו מקור הדין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'?
כל העולם בית אוצרו של הקב"ה
מצינו בתלמוד הירושלמי הסבר נפלא למקור דין זה: "גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין - קנה הקדש בכל מקום שהוא, שנאמר 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ' (תהלים כד, א)" (קידושין א, ו). ולכן, מאחר שישנו דין שהחצר של האדם קונה את החפצים הנמצאים בתוכה, כך העולם הוא 'חצרו' של הקב"ה וקונה את כל מה שנמצא בתוכה, ולכן אין צורך בקניין מיוחד (משיכה) להעברת הבעלות על החפץ להקדש.
האמת היא שגם בבבלי מצינו כיוצא בכך: אם אדם הקדיש כסף לבדק הבית של בית המקדש והכסף נגנב או אבד, האם המקדיש חייב לשלם תמורתו? ריש לקיש סובר שבכל מקום שהכסף נמצא, הרי הוא נמצא ב'בית אוצרו של הקב"ה', שכתוב "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (חולין קלט, א). אם כל העולם כולו הוא 'בית אוצרו של הקב"ה', הרי שאין צורך שהחפץ המוקדש יגיע דווקא למקום מסוים ולכן המקדיש אינו צריך לשלם תמורתו אם הכסף אבד.
אם כן, יש כאן בעצם פרדוקס סמוי: אמנם ישנו כח רב למילים שאנו אומרים כדי לאסור חפץ על העולם ולהקדישו לקב"ה, אך מצד שני עלינו לדעת שכל העולם ממילא שייך לקב"ה. ולכן אין לנו לטעות ולחשוב שאנחנו הקדשנו את החפץ לקב"ה. והוכחה לכך שאפילו אם החפץ נמצא בסוף העולם הוא נקנה לקב"ה ואפילו אם הוא נגנב או נאבד, הוא עדיין ברשותו של הקב"ה. ולכן, לא הועלנו ולא יצרנו שינוי מהותי בחפץ המוקדש כלפי הקב"ה, אלא רק כלפי בני האדם שמעתה הם אסורים בהנאה מן החפץ המוקדש. ולכן, עם כל הכח שיש למילים שאנו אומרים, עלינו להתמלא בענווה וביראת הרוממות כלפי הקב"ה.
אם כן, על האדם לדעת שמצד אחד כוחו רב להשפיע על העולם. על ידי אמירה בלבד הוא יכול לבנות עולמות ולהחריבם, שהרי מוות וחיים ביד הלשון. אך מצד שני על האדם לדעת שהוא מצד עצמו אינו כלום, אלא כל כוחותיו ניתנו לו על ידי הקב"ה ולכן עליו האחריות להשתמש בהם כראוי.
מסופר שרבי שמחה בונם מפשיסחה אמר לתלמידיו "כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר: 'בשבילי נברא העולם', ובכיס השמאלי: 'אנוכי עפר ואפר'" (אור הגנוז עמ' 378).