ארבע מיתות בית דין התבטלו ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני והן רחוקות מאוד מעולמנו כיום.
אמצעי כפיה תקיפים רלוונטיים רק בזמן שהשגחתו של הקב"ה גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויים ונשמעה בת קול וצדיקי הדור היו נמצאים תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל. בזמנים כאלו הכפירה היתה נובעת מהשחתת המידות וכולם ידעו שהרשעה מביאה פורעניות לעולם ולכן היה ניתן לנקוט באמצעי כפיה.
"אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דַּלַּת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו" (חזו"א יו"ד הל' שחיטה סי' ב).
בתקופה זו שאין השגחה גלויה, ממילא הכפיה איבדה את ההשפעה שלה ואף מביאה לאפקט ההפוך. "וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת" (שם).
אך אם כן, יש לשאול מה הערך בעיסוק בלימוד ארבע מיתות בית דין אם אינן רלוונטיות בימינו?
שאלה זו כבר נשאלה על ידי רב יוסף. במהלך דיון על אחת ממיתות בית דין, הגמרא קובעת כמו מי ההלכה (סנהדרין נא, ב).
אך רב יוסף שואל מדוע הגמרא טורחת לקבוע את ההלכה והרי ארבע מיתות בית דין הן "הלכתא למשיחא"? אביי משיב לו ברעיון יסודי ביותר לגבי הערך בעיסוק בהלכות שאינן שייכות לזמן הזה:
"אמר ליה אביי: אלא מעתה, שחיטת קדשים לא ליתני - הלכתא למשיחא! אלא - דרוש וקבל שכר, הכא נמי - דרוש וקבל שכר".
הביטוי 'דרוש וקבל שכר' מופיע בפרק שמיני ששם הגמרא אומרת שבן סורר ומורה ועיר הנדחת לא היו ולא עתידים להיות. ולמה נכתבו? "דרוש וקבל שכר" (עא, א).
רבי אברהם חיים שור שואל: "ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר. לכאורה תימה כיון דתכלית התלמוד מה שמביא לידי מעשה אם כן מה תועלת יש ללמוד דבר דלא שייך ביה מעשה?" (תורת חיים שם).
בעל ה'תורת חיים' משיב: "ולאו קושיא היא לפי שאין לך [קוץ] קון בתורה ואין לך מצוה שאין לה סוד בעצמותו יתברך שנאמר אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה מקומה היינו יסודה ומקורה בעצמיותו יתברך וכל העוסק בתורה אף על גב שאינו עושה הרי הוא עוסק בכבוד קדושתו ומדבק שכלו בו יתברך".
כמובן שישנו הבדל בין ארבע מיתות בית דין שנהגו בעבר לבין בן סורר ומורה ועיר הנדחת שלחלק מהדעות לא היו ולא עתידים להיות. אך הרעיון דומה – ניתן ללמוד עקרונות רוחניים אפילו מהלכות שאינן נוהגות בזמן הזה. כאשר לומדים את התורה מתקרבים לקב"ה וכל חלקי התורה מיישרים את שכלו של האדם ומלמדים אותו עקרונות שיש ליישמם בחיים.
לדוגמה, ניתן ללמוד מארבע מיתות בית דין על חומרת העבירות ועל היחס בין עבירות שונות. נבחן דוגמה לעקרון שניתן להפיק מהשוואה בין שתי עבירות:
יש לשאול מדוע לא נאמר "וּמַכֵּה וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת"? מדוע התורה הפרידה בין המכה את אביו ואמו לבין המקלל?
חז"ל לומדים מכאן שסוג המיתה של המכה אינו אותו סוג המיתה של המקלל. המיתה של המכה היא בחנק (סנהדרין פד, ב), אך המיתה של המקלל היא בסקילה (משנה סנהדרין נג, א; סו, א).
הרמב"ן (שמות כא, טו) מביא מקורות אלו ושואל מדוע התורה החמירה יותר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה? לכאורה זה היה צריך להיות הפוך!
השיטות על החומרה במיתת המקלל
במשנה בסנהדרין (נג, א) נאמר שמיתתו של המקלל את אביו ואמו היא בסקילה. רש"י מסביר: "החמיר מבמכה, משום דאיכא תרתי: קלון אביו ואמו, ומוציא שם שמים לבטלה".
במשנה בדף סו, א נאמר: "המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם [שיקלל בשמות הגמורין – רש"י]. קללם בכנוי [כגון שדי צבאות חנון רחום – רש"י], רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין". אם כן, החומרה במקלל היא שמבזה את אביו ואת אמו וגם שמזכיר את שם ה' לבטלה. וכך כתב הרמב"ן בפירוש השני שהביא (שם).
בפירוש הראשון של הרמב"ן הוא כתב רעיון אחר לגמרי: "והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול".
צריך להעמיק בדברי הרמב"ן, מדוע צריך להחמיר בעבירה שהיא מצויה יותר?
השחתת נפש האדם
הרב יחזקאל לוינשטיין מביא בשם הרש"ז זיו ה'סבא' מקלם את ההסבר הבא: "חזינן מהכא שדוקא בגלל שנקל יותר לחטוא בקללה מאשר בהכאה לכן עונשה חמור יותר. שהכאה כיון שחמורה היא מאד, אף אם נכשל בה האדם מכל מקום יכה אותו לבו ולא יתן מנוח לנפשו ובודאי שלא ישוב שנית על חטאתו הנוראה.
אמנם הקללה מכיון שקלה בעיניו יתכן שיתמיד בחטאו ויוסיף עוד לעשות כמעשהו הרע, ומשום כך עונשה חמור יותר, כי ההתמדה בחטא קל חמורה יותר מעשיית מעשה חמור פעם אחת.
וכה דברי החובת הלבבות (שער התשובה פרק ז) 'אין קטנה בעבירות עם ההתמדה'. והיינו דאיתא בגמרא (סוכה נב, א) 'יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה', שמכיון שהתמיד בחטאו והוסיף עוד לעשות כמעשהו הרע פעמים רבות חמור מאוד בחטאו" (אור יחזקאל ח"ה תורה ודעת עמ' מא).
הקללה היא עבירה "יחסית קלה" לעומת הכאה אך הסכנה ממנה גדולה שבעתיים, כי האדם יוצר לעצמו הרגל שלילי ומורה לעצמו 'היתר' לחטוא: "דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר" (ערכין ל, ב). רש"י מסביר: "נעשית לו כהיתר - דומה בעיניו כהיתר הלכך ברישא דלא עבר עדיין אלא פעם אחת תני הרגיש דמשמע שהיה יודע ונותן אל לבו שהיה עובר אבל לא נרתע מן העבירה ועשאה ובפעם שניה תני לא באת לידו שאפילו על לבו אין עולה שתהא עבירה".
בנוסף, הדיבור משפיע על הנפש לטוב ולרע "מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור" (חובה"ל שער חשבון הנפש ג, ט). הקללה משחיתה את נפש האדם והיא גורמת לאדם לזלזל באביו ובאמו. לכן התורה החמירה במיתת המקלל יותר מאשר במיתת המכה.
***
נחזור לנושא שפתחנו בו – מיתות בית דין של המכה והמקלל אינן שייכות לזמן הזה, אך הלימוד על היחס ביניהן והמשמעויות הרוחניות היוצאות מכך – שייכים מאוד לימינו.
