התנאים נחלקו בשאלה האם בני נח נצטוו על איסור כלאים: לפי חכמים לא נצטוו, אך לפי רבי אלעזר ותנא דבי מנשה נצטוו. במסכת סנהדרין מופיעה המחלוקת: "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי...רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן" (נו, א-ב). ובהמשך מופיעה שיטת תנא דבי מנשה (נו, ב).
עלינו לברר מה המקור לכל אחת מן השיטות:
בפרשת קדושים נאמר: "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" (יקרא יט, יט). כיצד ניתן להבין את המילים "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ"?
היכן מצינו שנצטוו על כלאים?
בדף ס, א הגמרא מנסה לברר את המקור לאיסור כלאים: "אמר שמואל: דאמר קרא 'אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ' (ויקרא יט, יט) - חוקים שחקקתי לך כבר". רש"י מסביר: "כשהזהיר ישראל בסיני בהמתך לא תרביע וגו' פתח בהו קרא אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, מה שלא פתח כן בשאר מקומות - שמע מינה הכי קאמר להו: את חקותי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו, ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים, אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים".
אם כן, כאשר נאמר "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ" הכוונה היא לחוקים שבני נח נצטוו עליהם. זהו הטעם של רבי אלעזר. וכיצד חכמים יסבירו את המילים "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ"?
בתלמוד הירושלמי נאמר: "תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל. מין בשאינו מינו מניין תלמוד לו' (ויקרא יט, יט) 'אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ'. ר' יונה ר' לעז' בשם כהנא דר' לעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי. מעתה אסור לאדם הראשון. ר' יוסי בשם רבי הילא דברי הכל היא משום חוקים שחקקתי בעולמי" (ירושלמי כלאים א, ז).
רבי יוסי מסביר את שיטת חכמים – כאשר נאמר "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ" אין הכונה שנצטוו במפורש על החוקים הללו בזמן מסוים, אלא מדובר בחוקי הבריאה שאסור להתערב בהם ולשנותם. לפי שיטת חכמים דווקא עם ישראל אינו יכול לשנות את חוקי הבריאה, אך בני נח לא נצטוו על כך.
יש שני מקומות שבהם נאמר "לְמִינֵהוּ": במעשה בראשית ובציווי לנח להביא את החיות לתיבה. המחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר משתקפת דרך הפרשנות למילה "לְמִינֵהוּ":
א. "לְמִינֵהוּ" במעשה בראשית – לשיטת רבי אלעזר אילולא היה כתוב "לְמִינֵהוּ", היינו חושבים שהציווי של כלאים בפסוק "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ" נאמר במרה. אך מאחר שכתוב "לְמִינֵהוּ" הכונה היא שהציווי של כלאים הוא עוד ממעשה בראשית (תוס' סנהדרין שם). אולם לשיטת חכמים "לְמִינֵהוּ" לא נאמר כציווי לאדם הראשון, אלא כגילוי מציאות שכל מין ייצא בפני עצמו ולא בערבוביא (תוס' הרא"ש סנהדרין ס, א; ר"ן על הרי"ף קידושין טו, ב מדפי הרי"ף). יש למילה "לְמִינֵהוּ" משמעות הלכתית רק לגבי עם ישראל (תוס' ותוס' הרא"ש סנהדרין שם; שיטמ"ק ב"ק נה, א בשם הרי"ד מטראני).
ב. "מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ" בפרשת נח - הגמרא בסנהדרין (נז, א) אומרת: "כלאים - דכתיב מהעוף למינהו. ואידך - ההוא לצותא בעלמא". לפי שיטת רבי אלעזר המילה "לְמִינֵהוּ" מתפרשת כציווי לבני נח – כך רש"י מסביר: "מן העוף למינהו - מדנצטווה להביא זכר ונקבה לתיבה מכל מין ולא שיזדווג לו מין אחר - שמע מינה אסורין להרביע כלאים". אולם לפי שיטת חכמים המילה "לְמִינֵהוּ" אינה ציווי כלל – כך רש"י מסביר: "ואידך - לאו משום איסור כלאים אלא לצוות בעלמא, שכל אחד ואחד נוח לו לצוות מינו מצוות מין אחר".
חוקי הבריאה שה' חקק בעולם
על המילים בפסוק "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ" בירושלמי נאמר: "ר' יוסי בשם רבי הילא דברי הכל היא משום חוקים שחקקתי בעולמי" (ירושלמי כלאים א, ז). לפי כל השיטות טעם איסור כלאים הוא שה' חקק בעולמו את חוקי הבריאה ואסור לבני אדם לנסות לשנות את טבע העולם.
הרמב"ן כתב על "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ": "והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל" (ויקרא יט, יט).
מי שמתערב התערבות אסורה בחוקי הבריאה הוא למעשה "משנה ומכחיש במעשה בראשית". התוצאות של התערבות אסורה זו היא הרסנית.
הרב קוק כותב ב'עץ הדר': "השינוי זהו עצמיות יסוד האיסור, שהתורה אמרה את חוקותי תשמרו, חקים שחקקתי בהם שמים וארץ כדי שלא יולדו בריות משונות כאלה שהם להזיק ולא להועיל ע"פ עומק עצתו העליונה של יוצר בראשית ב"ה (וכ"ד הרמב"ן בפי' התורה המובא לעיל)" (עץ הדר סוף פרק יז).
מה כוונת הרב קוק ב"בריות משונות כאלה [שנוצרות ע"י כלאים] שהם להזיק ולא להועיל"?
בריה שלא בראתי בעולמי
במסכת חולין נאמר: "אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד [מקום רשעים ומרביעי כלאים] וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד מביניהם [=והיה נושך בני אדם וממית כדאמרינן בברכות (דף לג) גבי ערוד דרבי חנינא בן דוסא]. וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד, אמר לי: אמר הקדוש ברוך הוא הם [=אנשי וועד מזווגי כלאים היו] הביאו בריה שלא בראתי בעולמי, אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי [והיינו ערוד]" (קכז, א ע"פ רש"י).
רש"י מסביר שהרשעים שעסקו בהרבעת כלאים הביאו לעולם בריה משונה בשם הערוד שהמיתה בני אדם, כפי שמתואר במסכת ברכות:
"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא" (לג, א).
כנראה שאותו המקום שבו הערוד היה מזיק את הבריות, היה העיר 'וועד' שמסופר עליו במסכת חולין ששם היה מקומם של אותם הרשעים שהרביעו כלאים. רבי שמעון החסיד מלמדנו שמי שמנסה להתערב בחוקי הבריאה, ממיט על עצמו ועל אחרים פורענות ותוצאות הרסניות.
הצדיקים יכולים 'לנטרל' את ההרס
יחד עם זאת, הגמרא בברכות (לעיל) מלמדת שצדיקים כמו רבי חנינא בן דוסא יכולים בכוחם 'לנטרל' את ההרס של הבריות המשונות שיצרו הרשעים. כך מסביר הרב קוק:
"באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר"ח ב"ד. האדם שפגע בו ערוד הוא אות שכבר חטא חוץ משורת הטבע, שע"כ נשתלח בו מזיק שנברא רק לשם עונשם של רשעים. אמנם כח המשחית הזה שהוא יוצא מחוקי הטבע, הוא מוכרח להתבטל מפני קדושת חסיד כרחב"ד, שחסידותו יוצאת מגבול הטבע. ומפני שקיומו של ערוד הוא חוץ לטבע בהוייתו, ע"כ כשפגע בו רחב"ד הוכרח להתבטל. וכשנדקדק בדבר שורש החסידות האמיתית נמצא שהיא ההנחה האמיתית של כל דבר ע"פ תכונתו האמיתית בתכלית היושר והתיקון, עד שלא תמצא הפרעת סדר מפני כל רוח ונטי' אף כחוט השערה. ע"כ חסיד עולם כזה הי' יודע בתפילתו אם מקובלת ואם לאו מסידורה ושגירתה בפיו. כי בשמרו בסדר מכוון את כל סדרי היושר, הרגיש גם ביציאה קלה מתכונת היושר שראוי להמצא.
ע"כ בהיות הערוד נברא בחטא מרביעת כלאים, כפי' רש"י שם בחולין, הם עשו דבר שלא בראתי בעולמי, ויסוד איסור הכלאים הוא מורה החסרון של היציאה מסדר הישר ששם השם ית' במציאות וחוקותיו הישרים שהם ראויים להשתמר, כדכתיבי "את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים". ע"כ כח הרע שמחי' את הערוד, שהוא בנוי רק על הירוס השיווי וערך היושר, מוכרח להתבטל בפגע בו ר"ח בן דוסא, שהוא הישר האמיתי אשר לא נטה משורת היושר ודרכי הצדק, שהם חוקי המציאות האמיתים ע"פ חכמת יוצרם" (עין איה ברכות ח"א פרק חמישי אות צא).
