כל האמת על 'גזירה שווה'

מאת: נתן קוטלר

השאלה
המפגש עם המושג 'גזירה שווה' מעלה שאלה כיצד ניתן ללמוד את הדין על ידי קישור שני פסוקים בעלי שתי מילים זהות? והרי מדוע שדמיון בין מילים יקבע את הדין והמשמעות?
אולם, אין ספק ש'גזירה שווה' אינה רק דמיון אקראי בין מילים בפסוקים שונים, אלא ישנו קשר עמוק בין הפסוקים. ולכן, יש לברר מהו הרעיון העומד מאחורי כל פסוק שהגמרא מחליטה להביא?
נבחן שתי דוגמאות מהמסכת שלנו ל'גזירה שווה' וננסה לעמוד על העומק הרעיוני מאחורי הפסוקים שאותם לומדים חז"ל ב'גזירה שווה'.
עומק הקשר שנרקם בברית הנישואין
הגמרא (קידושין ב, א) מנסה לברר מהו המקור לכך שהקניין של הקידושין הוא דווקא בכסף? התשובה היא שחז"ל למדו זאת מ'גזירה שווה': לגבי קידושין נאמר: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד, א). ולגבי קניין מערת המכפלה נאמר: "נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי" (בראשית כג, יג). ולכן, מאחר שנאמר "קיחה" בשני מקומות אלו, יש ללמוד אחד מהשני, שכשם שדרך קניין מערת המכפלה היתה על ידי כסף, כך גם דרך הקניין בקידושין היא גם על ידי כסף.
מהו עומק השייכות של קניין מערת המכפלה לבין קידושין?
רבי יצחק עראמה שואל מדוע מצינו שהתורה מדגישה שהאבות התאמצו כל כך למצוא קבר לנשותיהם ובמידת האפשר להיקבר לידן?
לפי ה'עקידת יצחק' הסיבה שהתורה מדגישה את מאמץ האבות להיקבר ליד נשותיהם היא משום שלא זו בלבד שהאיש והאשה הן נשמה אחת (זוהר ח"א פה, ב), אלא הם גם גוף אחד, כדברי הזוהר שזכר ללא נקבה הוא רק חצי גוף (זוהר ח"ג ז, ב). ולכן, השלֵמות של האיש והאשה היא כאשר הם נקברים ביחד.
הרב עראמה מוסיף "ע"כ שיעור ההשתדלות החרוץ אשר עשה אבינו הזקן לכבוד אשתו הצדקת החביבה עליו כגופו עצמו ולא רצה שיפריד המות ביניהם כמו שלא ירצה האדם לחלק וליקבר בשני מקומות".
ה'עקידת יצחק' מלמדנו שהחשיבות שאיש יקבר ליד אשתו, מלמדת אותנו בעיקר על החיים. אם המוות אינו יכול להפריד ביניהם, ממילא אנו רואים את עומק הקשר שנרקם בברית הנישואין. ולכן, אנו רואים שהבחירה ללמוד 'גזירה שווה' מקניין מערת המכפלה לקניין קידושין, אינה מקרית. מתחת לפני השטח קניין מערת המכפלה היא סיפור אהבה ומסירות של איש לאשתו שבחייהם ובמותם לא נפרדו.
נבחן דוגמא נוספת לעומק של ה'גזירה שווה':
מורא רבו כמורא שמים
רבי אלעזר דורש את הפס' בקהלת "וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹקִים" (ח, יג) - שמדובר בתלמיד שאינו עומד בפני רבו (קידושין לג, ב). ומניין שהפסוק מדבר דווקא בקימה בפני הרב?
רבי אלעזר לומד זאת מ'גזירה שווה': לגבי מורא רבו נאמר: "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ" (ויקרא יט, לב) וכן בקהלת נאמר: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹקִים". ולכן, כשם שהמילה 'פני' נאמרה בפרשת קדושים לגבי מורא רבו, כך זו המשמעות גם בקהלת.
יש לברר מהו עומק השייכות בין הפסוק בקהלת לבין מורא רבו?
התוספות מקשים והרי מצינו פסוק נוסף שנאמר בו המילה "פני" המדבר על מורא "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה' " (ויקרא יט, יד). ואם כן, ה'גזירה שווה' "פני פני" אינה בלעדית רק לפסוק העוסק בחיוב קימה!
התירוץ של התוספות הוא נפלא. התוספות אומרים שישנו קשר פנימי רק בין הפסוק בפרשת קדושים לבין הפסוק בקהלת על חיוב קימה: "ויש לומר דלא דמי [=אין לדמות את הפסוק 'וְלִפְנֵי עִוֵּר' שהרי], דעמידה מפני זקן שייך לירא מפני השם כדאמר (ב"ק מא:) את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח" (ד"ה 'ואימא' קידושין שם). מהי כוונת התוספות?
במסכת בבא קמא מסופר על שמעון העמסוני שהיה דורש כל האתין שבתורה. אך כאשר הגיע לפסוק "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, יג), הוא לא ידע מה לרבות. "אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי שכר על הפרישה; עד שבא ר' עקיבא ולימד, אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא - לרבות תלמידי חכמים" (מא, ב). ואם כן, מורא תלמידי חכמים מקביל למורא שמים.
ולכן, ה'גזירה שווה' בין הפסוק בקהלת המדבר על מורא שמים לבין הפסוק בקדושים על חיוב הקימה, היא מדויקת ביותר. מורא ת"ח הוא המורא הקרוב ביותר למורא שמים, יותר מכל מורא אחר. ולכן, אמנם לגבי הפסוק "לפני עיוור לא תתן מכשול", נאמר "לפני" ומדובר על מורא שמים, אך לא ניתן להשוות זאת למורא ת"ח שמדובר במורא שמים באופן מובהק הרבה יותר.
ובאמת מצינו מאמרי חז"ל המחברים בין מורא שמים למורא רבו: בסנהדרין מופיעים דבריו של רב חסדא: "כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר בְּהַצֹּתָם עַל ה' (במדבר כו, ט)". (סנהדרין קי, א). הרב עראמה מסביר "לפי שרבו מדעת קונו יש בו וכמו שאמ' (אבות ד, יב) ומורא רבך כמורא שמים".
סיכום
נמצאנו למדים שמאחורי כל 'גזירה שווה' יש קשר רעיוני ולא מדובר רק בדמיון בין מילים. ולכן, לא כל אדם רשאי לדרוש 'גזירה שווה' מעצמו, אלא רק מה ששמע מרבו הלכה למשה מסיני (נדה יט, ב וברש"י). כי רק המסורת של 'גזירה שווה' יכולה להצביע על הקשר האמיתי בין הרעיון הפנימי של שני הפסוקים.