מגבלות הסמכות האנושית

מאת: נתן קוטלר

רקע
רבי חייא מנה בתוך כ"ד אבות הנזיקין גם את העדים הזוממין "תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין... ועדים זוממין" (ב"ק ד, ב). חז"ל דורשים שהורגים את העדים הזוממין רק לפני גזר הדין, שהרי נאמר "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם" ולא נאמר "ועשיתם לו כאשר עשה" (רש"י מכות ב, ב ד"ה 'ומה הסוקל' ועוד). בתוספות (ד"ה 'ועדים זוממין') מופיע דיון בשאלה: 'מדוע מנה רבי חייא את העדים הזוממין כ'אב נזק'? וכי איזה נזק ממשי עשו העדים הזוממין? והרי לא ניתן להרוג את העדים הזוממין לאחר גזר הדין (מכות ה, ב)!'
עקב קוצר המקום לא נוכל להביא כאן את כל הדיון המרתק בין ריב"א לר"י, אך נסתפק במסקנת דבריו של ר"י שמלמדנו שבדיני נפשות "אין עונשין מן הדין [=אין מענישים על ידי 'קל וחומר']". כלומר, בדיני נפשות אי אפשר לחדש על ידי היגיון אנושי עונש שלא מוזכר בתורה. התורה התירה להרוג את העדים הזוממין רק לפני גזר הדין ולכן אי אפשר להשתמש בהיקש שכלי כמו קל וחומר ולטעון שאם התורה התירה להרוג את העדים הזוממין אפילו שלא הצליחו להרוג את הנתבע, קל וחומר שאם הם הצליחו להרוג את הנתבע (לאחר גזר הדין), יהיה מותר להרוג אותם. אולם, בדיני ממונות ניתן להשתמש בהיקש שכלי כמו קל וחומר ולכן 'עונשין מן הדין'. ולכן, ר"י מסביר שאם בדיני ממונות 'עונשין מן הדין', ממילא ניתן לחייב את העדים הזוממין אפילו לאחר גזר הדין. ואם כן, מדובר בנזק ממשי שהם גרמו לנתבע וראוי שייחשבו כ'אב נזק'.
עלינו לנסות להבין את העומק מאחורי דברי ר"י שבדיני נפשות 'אין עונשין מן הדין'.
הגישות השונות
מצינו סיבות שונות מדוע 'אין עונשין מן הדין' (נציין שתיים מתוכן):
השכל האנושי עשוי לטעות - טעם 'אין עונשין מן הדין' הוא משום שה'קל וחומר' הינו היקש שכלי וייתכן שיש לו פירכא ולכן אי אפשר להתבסס רק על השכל האנושי להעניש בעונשי גוף (מלקות, מיתה). אם כן, מאחר שהשכל האנושי עלול לטעות, אי אפשר להתבסס עליו כאשר העונש אינו מפורש בתורה (קרבן אהרן).
העונש הינו כפרה - הטעם ש'אין עונשין מן הדין', הוא משום שחלק ממטרת העונש הוא כפרה על מעשיו, אך כאשר מענישים אותו על סמך ק"ו, העונש הקל אינו מכפר משום שעבר עבירה חמורה יותר (מהרש"א סנהדרין סד, ב).
גישת הרב הירש: אלוקים מקור המצפון
הרב הירש מלמדנו שהכלל 'אין עונשין מן הדין', אינו חל רק כאשר השכל האנושי עשוי לטעות וניתן למצוא פירכא לקל וחומר, אלא כלל זה חל גם במקרים שבהם המסקנה ההגיונית מובנת מאליה וברורה. העומק של כלל 'אין עונשין מן הדין', הוא ללמדנו ענוה. בית הדין יונק את סמכותו מהקב"ה והוא רשאי להעניש וליטול חיים רק במקרים המפורשים בתורה. אולם, כאשר התורה לא כתבה במפורש את העונש במקרים מסוימים, אסור לבית הדין לחרוג מתחום סמכותו ולהשתמש בהיקש שכלי כדי לקבוע את העונש. ולכן 'אין עונשין מן הדין', כי לבית הדין אין כל סמכות להעניש מעבר לגבולות שנתנה התורה.
מצינו בגמרא במכות שרבי יהודה בן טבאי דן למיתה עד זומם אחד, אך רבי שמעון בן שטח אמר לו "אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגים עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם" (מכות ה, ב). אם כן, למרות שכונותיו של רבי יהודה בן טבאי היו טובות "להוציא מלבן של הצדוקים", הוא חרג מסמכותו שהתורה נתנה לו ולכן נחשב שהוא שפך דם נקי. מסופר שניסה לבקש מחילה על מעשהו "כל ימיו של רבי יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע".
בפרט בעידן 'הפוסט-מודרני' המתבסס על השכל האנושי כמקור המצפון, עלינו לזכור ולהזכיר שמקור המצפון הינו ה'. ולכן, מי שמנסה לחרוג מסמכויותיו שניתנו לו על ידי ה' בסופו של דבר יגיע לשפיכת דם נקי. הרב הירש כותב "כי המצפון הוא אבן היסוד לכל מדינת המשפט של החברה האנושית, וה' לבדו הוא התנאי והמקור הראשון של המצפון. ואם חדל המצפון להיות קולו של ה' - מה עוד נותר ממנו?". אנו רואים כיום את דבריו של הרב הירש מתגשמים: כאשר החברה האנושית מתנכרת למקור האלוקי של המצפון ומסתמכת רק על השכל כמקור המצפון, לא נותר מהמצפון מאומה ומתרחשת פשיטת רגל מוסרית.