"אמר רבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. רבא אמר: דמורח ודאין דכתיב ולא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו".
רש"י מסביר: "רבא אמר - מאי והריחו - דמורח ודאין, שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב, שנאמר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ואפילו הכי ושפט בצדק דלים כגון על ידי הרחה".
אנו יודעים שכאשר יש ספק שאי אפשר להכריע בו באמצעים רגילים, ישנם סוגים מיוחדים של הכרעה כגון "אומדנא" (ב"ב נח, א), "שודא דדייני" (ב"ב לה, א), אך כיצד ניתן להבין שהמשיח יכריע באמצעות חוש הריח?
אמנם היד רמ"ה כותב שאין הכונה לחוש הריח ממש, אלא לפסיקת הדין לפי רוח הקודש: "והריחו ביראת ה' אמר רבא שמריח ודאין כלומר שמבין ברוח הקדש אמיתת הדבר ואינו דן לפי טענותיהן של בעלי דינין ולא עפ"י עדותן אלא יודע מי זכאי ומי חייב מריח לשון ומרחוק יריח מלחמה (איוב ל"ט)" (סנהדרין שם). מכל מקום עדיין צריך להבין כיצד ניתן לפסוק שלא לפי כללי הפסיקה המקובלים? והרי נאמר במסכת ראש השנה: "בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: וכתוב ישר דברי אמת - על פי שנים עדים וגו' " (כא, ב).
בירורים בשיטת הרמב"ם
הרמב"ם פסק בהל' מלכים "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס".
אולם הראב"ד השיג על הרמב"ם: "אל יעלה על דעתך וכו', א"א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו".
הכסף משנה (הל' מלכים יא, א) כתב שהרמב"ם פסק לפי מדרש איכה רבה ששם לא נאמר שבר- כוכבא נהרג על ידי חכמים (איכ"ר ב, ד). וכן שהרמב"ם פסק לפי שיטת שמואל "דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" (ברכות לד, ב; שבת סג, א; סנהדרין צא, ב; צט, א): הרמב"ם פסק לפי שמואל בהל' תשובה: "וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" (ט, ב). וכן בהל' מלכים: "אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" (יב, ב). ואם כן, הרמב"ם לא פוסק את שיטת רבא להלכה שמלך המשיח בעינן "מורח ודאין" וגם לא נקט לפי סיפור בר-כוכבא בבבלי, אלא לפי גירסת מדרש איכה רבה.
הרב חרל"פ מוסיף שהרמב"ם פסק גם לפי הסוגיא במסכת ראש השנה: "בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: וכתוב ישר דברי אמת - על פי שנים עדים וגו' " (כא, ב) ומסביר שהיא מתאימה לפי שיטת שמואל: "ונראה בביאור הדבר, דהנה ענין דמורח ודאין שפוסק על פי הריח יש להבין דהא אמרינן (ראש השנה כא, ב): "בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב (קהלת יב, י) ישר דברי אמת".
והיה אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל סובר דהסוגיות חלוקות, ויש לומר דתלוי בהא דשמואל דאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, דכל זמן שיהיה העולם באותם התנאים דהאידנא אי אפשר שישתנה שום דבר מכפי מה שאנו מבינים את התורה היום, אך בזמן שיהיו התנאים אחרים אז בטח נבין גם את התורה לפי התנאים ההם, ואפשר שיהיה אז לפי התנאים ההם לפסוק על פי הריח, ולכן הרמב"ם ז"ל דפוסק כשמואל פסק כסוגיא דכתוב יושר דברי אמת, ואם כן ממילא מכריע כהמד"ר איכה דלא בחנו אותו חכמים בזה דמורח ודאין, שאינו כלל לפי ההלכה דכתוב יושר דברי אמת. ויבואר בזה סמיכת סיום דברי הרמב"ם ז"ל דעיקר הדברים שהתורה חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים רמז בזה דעיקר כסוגיא דכתוב יושר דברי אמת, ול"ב מורח ודאין" (מי מרום חלק יז: הספדים מאמר כ אור ליום ג' אלול הלולא דכ"ק רבינו הרב זצוק"ל יום הזכרון החמישי).
שיטת רבא: השפעתו הרוחנית של המשיח על בעלי הדין
מכל מקום עלינו להבין את שיטת רבא (שהראב"ד פסק כמותה) ולהתבונן כיצד ייתכן שהמשיח יפסוק לפי חוש הריח? רבי אלחנן וסרמן כתב על הנאמר בממון המוטל בספק "יהא מונח עד שיבוא אליהו": "משמע דאליהו נאמן לברר של מי הוא, ובדבר דצריך שני עדים לא מהני נביא, ואפילו משה ואהרן לא מהימני, ומוכח דע"א נאמן, ויש לדחות, דהכונה דכשיבא אליהו יודה הבע"ד בעצמו שיתבייש לכפור בפני אליהו" (קובץ שעורים בבא בתרא אות תרמ).
כלומר השלום שאליהו יביא לעולם והיראה מפני עוצמתו הרוחנית של אליהו יגרמו לבעל הדין להודות על האמת ולא לכפור בפניו. באופן דומה הרב חרל"פ מסביר לגבי המשיח: "ובכן לעתיד שיתגלה מצב בחינת הישיבה, יוחזר שוב המצב שגם כל דבר שיהיה בין אדם לחבירו לא יהיה ביניהם הכחשה וכפירה, ויהיה לאל ידו של מלך המשיח לדון גם ביחידי, וזהו מורח ודאין ע"ש "והריחו ביראת ד'" (ישעיה יא, ג), שתוקף היראה תרסן אותם שלא יבא ביניהם שום הכחשה כלל ועיקר" (מי מרום חלק יז שם).
על פי הרב וסרמן והרב חרל"פ ניתן להסביר את שיטת רבא שאין הכוונה שהמשיח יפסוק בניגוד להלכה, אלא שרבא מדבר על ההשפעה הרוחנית של המשיח על בעלי הדין שהם יודו על האמת ולא יכחישו או יכפרו. ואם כן, יוצא ששיטת רבא אינה מנוגדת לשיטת שמואל "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" ואינה מנוגדת לגמרא בראש השנה "בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב (קהלת יב, י) ישר דברי אמת". שהרי כללי ההכרעות ההלכתיות בספקות ממוניות לא ישתנו.
ואם כן, ממילא גם שיטת הרמב"ם יכולה להסתדר עם שיטת רבא, כי אין כאן דין במשיח, אלא דין בבעלי הדין. אך עדיין צריך להבין את הסיפא של דברי רבא לגבי בר כוכבא.
האהבה וראיית הטוב של המשיח
יש לברר איזו תכונה תהיה במשיח שתגרום לבעלי הדין להודות אחד לשני?
הרב קוק הסביר שכאשר נאמר "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ" הכוונה היא שהמשיח יהיה מלא כל כך באהבת ישראל, עד שהוא יראה רק את הטוב בכל אחד מעם ישראל ולא יראה בהם שום חובה: "ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, והריחו ביראת אלהים, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור ענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ואין רשע כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים. ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו אינו רואה חובה על שום אחד מישראל, ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם, את סגולת פארם ואת זיו התשובה החופף עליהם תמיד, את ברק הקודש ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום 'אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם' ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם. אשריך ישראל" (אורות ישראל פרק ד, ט עמ' קנ-קנא).
אולם בהקשר לבר-כוכבא, חכמים לא מצאו בו את התכונה של "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' " – "שאינו רואה חובה על שום אחד מישראל, ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר". שהרי הוא עשה ישראל בעלי מומים (איכ"ר שם) וגם דן לכף חובה את דודו רבי אלעזר המודעי ורצחו נפש.
נחזור לענייננו, מכח אהבת ישראל הגדולה של המשיח והיכולת שלו לראות את הטוב בכל אחד מעם ישראל, בעלי הדינים שיבואו לפניו יראו את הטוב אחד בשני ולא יעזו לכפור או להכחיש, אלא יודו אחד לשני ויעשו שלום ביניהם.
