מי קודם, האדם או זולתו?

מאת: נתן קוטלר

החידוש הגדול של התוספות
התוספות מלמדנו בשני מקומות במסכת בבא קמא את סדר העדיפות הראוי בשאלה: 'מי קודם, האדם עצמו או הזולת?' התוספות כותב שהאדם צריך להיזהר יותר שלא להזיק לזולת, מאשר שלא יינזק. במקום אחד כתבו התוספות: "דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" (ב"ק כג, א). ובמקום אחר חזרו והדגישו התוספות: "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק" (כז, ב).
אולם, יש להקשות קושיא על דברי התוספות:
הקושיא: מי קודם, האדם עצמו או הזולת?
לכאורה דברי התוספות מתבססים על הנחת יסוד שהשמירה על ממון הזולת מנזק קודמת לשמירה על הממון של האדם עצמו מנזק. אולם, מצינו מקורות נוספים בעניין זה:
בפרקי אבות רבי יוסי אומר "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב, יב). יש לדייק שלא נאמר "יהי ממון חברך חביב עליך יותר משלך", אלא האדם אינו נדרש לדאוג לממון הזולת יותר ממה שהוא דואג לממון שלו (הרב יוסף ענגיל בספרו 'גליוני הש"ס' על אבות שם).
בנוסף, במשנה בבבא מציעא נאמר "אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם" (לג, א). הגמרא אומרת שהאדם נדרש להיזהר מכל דבר שעשוי להביאו לעניות ולכן רשאי לדאוג לממונו במקרה של הפסד לפני שמציל את ממון הזולת. הגמרא מציינת שאמנם לפי שורת הדין האדם רשאי לדאוג לממונו לפני שדואג לממון אחרים, אך לפנים משורת הדין ראוי שהאדם לא ידקדק כל כך, אלא ידאג לממון הזולת (אגודת אזוב). אולם, רש"י כותב שכאשר מדובר בהפסד ממוני מוכח, האדם אינו נדרש לדאוג לממון הזולת אם הוא יפסיד מכך בוודאות. דברי רש"י נפסקו בשולחן ערוך (חו"מ רסד, א).
ואם כן, יש להקשות על דברי התוספות שהובאו לעיל שכתבו שהאדם צריך להיזהר יותר שלא להזיק לזולת, מאשר שלא יינזק. והרי חז"ל לא דרשו מהאדם לדאוג לזולת יותר מכפי שהאדם דואג לעצמו! וכאשר יש הפסד מוכח, האדם אינו נדרש להציל את ממון חברו, אלא עליו להציל את ממונו. ובפרט כאשר הדבר עלול להביאו לידי עניות.
ולכן, יש להבין את העומק בדברי התוספות.
החילוק: נזק על ידי גורם שלישי או נזק לזולת על ידי האדם עצמו
נראה שכדי ליישב את דברי התוספות יש לחלק בין מקרה שבו ממון חברו ניזוק על ידי צד שלישי אובייקטיבי (אבידה, שיטפון וכד'), לבין מקרה שבו ממון חברו ניזוק על ידי האדם עצמו (או על ידי גופו, ממונו או מעשה מכוחו).
במקרה הראשון, כאשר הממון של האדם והממון של חברו נמצאים בסכנה על ידי גורם שלישי, כמו אש, אבידה, שיטפון, ליסטים וכדומה, האדם אינו מחויב לדאוג לממון חברו לפני שהוא דואג לממונו, אלא אדרבה הוא רשאי לדאוג לעצמו ואף צריך להיזהר מכל דבר שעלול להביאו לעניות. אמנם, אם הוא יכול להציל את ממונו ובו זמנית גם את ממון חברו, עליו לעשות כן. וכן, ההדרכה של חז"ל היא שאמנם "שלך קודם לכל אדם", אך אין לדקדק בכך יותר מדי ולהיזהר באופן מופרז, אלא להשתדל לדאוג לזולת כמה שניתן.
אולם במקרה השני אצלנו, כאשר האדם הזיק לזולת, בין אם זה נזק ישיר של האדם המזיק, או בין אם זה התרשלות בשמירה על בהמתו או נזק מכוחו כמו גרמי וכדומה, האדם מחויב להציל את ממון הזולת אפילו אם המחיר הוא הפסד הממון העצמי שלו.
ואם כן, כאשר התוספות אמרו את הכלל "דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק", הם לא דיברו באופן כללי במקרים כמו המקרה הראשון כאשר ישנו נזק אובייקטיבי לממון האדם ולממון הזולת. אלא התוספות דיברו באופן ספציפי במקרים כמו המקרה השני שבו האדם הזיק לזולת או עלול להזיק לזולת, שבמקרה זה עדיף שיספוג הפסד ממוני בעצמו משיזיק לזולת. ואם כן, במקרה זה חז"ל לא אמרו את הכלל אומר "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", אלא במקרה שהאדם עלול להזיק לזולת הכלל הוא "יהי ממון חברך חביב עליך יותר משלך". כאשר אנו מדברים על נזק עקב מעשיו של האדם או מרכושו, עליו לעשות הכל כדי להציל את ממון חברו אפילו אם זה אומר שהוא יינזק בעצמו או יפסיד את ממונו כדברי התוספות "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק". ואם כן, יש לחלק בין מקרה רגיל שבו האדם אינו מחויב להפסיד ממון עבור הצלת רכוש זולת "אבידתו קודמת", לבין מקרה שהאדם מחויב להפסיד ממון ובלבד שלא להזיק לחברו.
בדברי התוספות ישנה קריאת כיוון מוסרית על האחריות הגדולה של האדם למנוע היזק לחברו, אפילו במחיר של נזק והפסד לממונו שלו. נראה שהעומק בדברי התוספות הוא ששלֵמות האדם מתחילה ביחס לממון הזולת (ראה: ב"ק ל, א; שבת לא, א; של"ה סוכה נר מצוה סב-סד).