מלחמת מנע: "לכו פשטו ידיכם בגדוד" - סנהדרין ט"ז, א
מלחמת מנע: "לכו פשטו ידיכם בגדוד" - סנהדרין ט"ז, א
מאת: נתן קוטלר
השאלה
במשנתנו נאמר: "ואין מוציאין למלחמת הרשות - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". הגמרא בסוגייתנו מביאה את הסיפור הבא כמקור לדין הנאמר במשנה: "כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! - אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. - אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. - אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים".
כיצד ניתן להבין את ציווי דוד המלך "לכו פשטו ידיכם בגדוד"? האם זהו הפתרון לבעיית הפרנסה בעם ישראל?
הכרעת הטרור העמלקי
הרב ראובן מרגליות כותב שצריך לשים לב שדוד המלך לא אמר להם "התלקטו גדודים ופשטו ידיכם לשדוד", אלא הוא אמר להם "לכו פשטו ידיכם בגדוד". כלומר, דוד המלך לא ציוה לשדוד את הגויים חלילה, אלא הוא ציוה להלחם בגדוד שאיים על עם ישראל.
אם נעיין בספר שמואל ב' נמצא שהיו גדודי עמלקים שפלשו לארץ ישראל ונהגו לשדוד ולקחת בשבי נשים וילדים: "וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם" (שמואל א' ל, א-ב). במקרה זה דוד שאל באורים ותומים: "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל" (שם ח).
חשוב לציין שבעיית הטרור העמלקי היתה עתיקה, כבר בתקופת גדעון עם ישראל מהפגיעה של העמלקים בכלכלה: "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם יבאו וּבָאוּ כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ. וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שופטים ו, ג-ו).
הרב מרגליות כותב את המסקנה הבאה: "אי בטחון שלט במדינה על ידי הגדודים המסתננים ולכן לא היה אפשריות לעם להתפרנס, לא מעבודת אדמה שהגדודים בזזו את היבול ולא על ידי סחר עמים, לכן אמר דוד שיפשטו ידיהם באותו גדוד לכלות הכנופיות של שודדים עמלקים ואז יתפרנס כל אדם בשלום" (מרגליות הים שם).
מלחמת מנע
ההסבר של הרב מרגליות הוא ניתוח מבריק של המציאות בתקופת דוד ומסביר היטב את הציווי "לכו פשטו ידיכם בגדוד". אך הסבר זה מעלה שאלה חדשה: הגמרא רואה בסיפור זה את מקור הדין של המשנה ש"אין מוציאין למלחמת הרשות - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". אך כיצד ניתן להגדיר את הציווי של דוד להכניע את הגדוד העמלקי כ"מלחמת רשות" וכי אין זה מלחמת מצוה?
במשנה בסוטה (בסוף פרק משוח מלחמה) נאמר שבמלחמת הרשות יש הפטורים מהמלחמה (מי שבנה בית וכו'), אך במלחמת מצוה "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכו'". זו שיטת חכמים, אך רבי יהודה אומר: במה דברים אמורים – במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכו'". הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן המלמדנו שחכמים ורבי יהודה נחלקו בהגדרה של מלחמת רשות. המושג 'מלחמת רשות' של חכמים נקרא 'מלחמת מצוה' לפי רבי יהודה.
לאחר מכן הגמרא מביאה את דברי רבא: "מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה - דברי הכל רשות, כי פליגי - למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו [=מלחמת מנע], מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות" (מד, ב).
ההגדרה של מלחמת מנע היא כדלהלן: לפי חכמים היא מלחמת רשות ולפי רבי יהודה היא מלחמת מצוה. אם כן, מוכח שישנם שני סוגים של מלחמת רשות – יש מלחמת רשות שהיא "לרווחה" כלומר להרחיב את גבול ישראל וכד' ויש מלחמת רשות שהיא מלחמת מנע "למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו".
מלחמות דוד גם נחלקו לסוגים שונים:
היו כמובן מלחמות מצוה כמו במלחמות נגד פלישתים שהיו 'מלחמת מגן' והיו מלחמות רשות מסוגים שונים:
א. מלחמת רשות "לרווחה" כמו מלחמת ארם צובה "להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד" (רש"י סוטה מד, ב).
ב. אך היו גם מלחמות רשות מסוג אחר: מלחמות מנע, כמו הכנעת הגדודים העמלקים כפי שתואר לעיל.
חשוב להדגיש שמלחמת מנע אינה רשות לגמרי אפילו לשיטת חכמים, אלא הסיבה שנקראה 'מלחמת רשות' היא לענין נטילת רשות מהסנהדרין וכפיית העם לצאת למלחמה. אך בוודאי שמלחמת מנע אפילו שבאופן פורמלי מוגדרת 'מלחמת רשות' אך יש בה מצוה וחשיבות רבה. "ואדרבה מצינו שאמרה אביגיל לדוד 'כי עשה יעשה ה' בית לאדוני, כי מלחמת ה' אדוני נלחם וכו'. וכ"כ להדיא הרמב"ם (סוף פ"ז מה' מלכים) וז"ל 'וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך כו'. הרי דמלחמת דוד קראו מלחמת ה' ואינו רשות לגמרי" (שו"ת מקום שמואל ח"א סי' ח).
לסיכום, הציווי של דוד "לכו פשטו ידיכם בגדוד" הוא אמנם יציאה למלחמת מנע הכרחית כדי להכריע את הגדודים העמלקים, אך מלחמה זו עדיין הצריכה נטילת רשות מהסנהדרין (גם כדי שיתפללו עליהם להצלחתם – רש"י ברכות ג, ב), כי באופן פורמלי היא מוגדרת כמלחמת רשות.
