מעשה דמא בן נתינה לאור ההלכה

מאת: נתן קוטלר

השאלה
בסוגייתנו (קידושין לא, א) אנו נתקלים בעניין מפתיע: חז"ל לומדים את הגדר ההלכתי לכיבוד הורים דווקא ממעשה דמא בן נתינא שוויתר על ממון רב ובלבד שלא לצער את אביו ולהעירו משנתו. רש"י מסיק מדברי חז"ל שאם עובד כוכבים הגיע למדרגה גבוהה בכיבוד הורים, כל שכן שישראל מצווה על כך (ע"ז כג, ב). אך אם כן, יש לשאול מדוע אנו לומדים את הגדר ההלכתי של כיבוד הורים דווקא מעובד כוכבים?
כדי להשיב על השאלה עלינו לברר מהו תוקף מוסכמות המוסר האנושיות? וכן האם ייתכן שהחיוב ההלכתי יהיה קל יותר מחיוב המוסר האנושי?
תוקף המוסר האנושי בהלכה
רבינו ניסים גאון מלמדנו כלל גדול "כי כל המצות שהן תלויין בסברא [=בסברה שכלית] ובאובנתא דליבא [=הבנת הלב] כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים" (הקדמה למסכת ברכות). רבי חנוך העניך מסאסוב כותב שהמקור של רבינו ניסים גאון הוא מדברי חז"ל בכל הש"ס "למה לי קרא סברא הוא" (שו"ת יד חנוך סי' סב). כלומר: כל דבר שהשכל מחייב לקיים אותו יש לו תוקף וחיוב גמור מהתורה ולכן אין צורך בפסוק ללמד אותנו את הדין (פני יהושע ברכות לה, א).
חז"ל שואלים "ושפיכות דמים גופיה מנלן?" (פסחים כה, ב) מה המקור לכך שבשפיכות דמים ייהרג ואל יעבור? חז"ל משיבים: "סברא הוא" הסברה ההגיונית היא שהאדם צריך למסור את נפשו ולא לרצוח "ליקטלוך ולא תיקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?" [=יהרגו אותך, ואתה אל תהרוג, שכן הסברה היא: מי אומר שהדם שלך אדום יותר, אולי הדם של החבר שלך אדום יותר?] (שם). ולכן כל מוסכמות המוסר האנושיות ש'השכל הישר' מחייב לקיימן, יש להן תוקף כאילו הן כתובות בתורה והן דאורייתא ממש (שו"ת יד חנוך שם).
וכן כל דבר שהאנושות מתעבת הרי הוא אסור מהתורה ואף חמור יותר מהאיסורים הכתובים במפורש בתורה. ומדוע? "דכל שאסור לכלל מין האנושי הנאורה בחוק הנימוס אי אפשר להיות מותר לנו עם קדוש... מפני שמדרגתנו צריכה להיות תמיד גבוה ממדרגת שאר האומות בנימוס ובמוסר, ולא נמוך מהם" (הרב גלזנר בפתיחה ל'דור רביעי' על חולין).
אם כן, התברר שלמוסכמות המוסר האנושיות תוקף הלכתי וכן שלא ייתכן שהחיוב ההלכתי יהיה קל יותר מהחיוב המוסר האנושי, אלא להפך - ההלכה מוכרחת להיות תמיד חמורה יותר מהחיוב המוסרי. ואם יתברר שמעשה דמא בן נתינא משקף את המוסר האנושי, הרי שיש ללמוד ממנו את הגדר ההלכתי.
וכן, המהר"ל שואל מדוע לומדים את החיוב לכיבוד הורים דווקא מדמא בן נתינה? ותשובתו היא, מאחר שהשכל האנושי מחייב שהאדם יכבד את הוריו שהביאו אותו לעולם, לכן אומות העולם נזהרות בכך ביותר: "ולפיכך בא ללמד ענין מצוה זאת מן גוי, שאין גוי מקיים המצוה בשביל שנצטוה עליה, רק מה שיגזור השכל בלבד" (תפארת ישראל מא).
המניע לקיום מצוַת כיבוד הורים
נראה שלימוד הגדר ההלכתי לכיבוד הורים דווקא ממעשה דמא בן נתינה, בא ללמדנו גם על המניע הראוי לכיבוד הורים. הרמב"ם שואל ב'שמונה פרקים' את השאלה הבאה: מי גדול יותר: אדם שמתמודד עם יצרו וגובר עליו, או אדם שאין לו התמודדות כלל?
הרמב"ם משיב שזה תלוי אם מדובר בעבירות שבין אדם למקום או בעבירות שבין אדם לחברו. בעבירות שבין אדם למקום, מי שמתמודד גדול יותר, כי ההימנעות מעבירות אלו אינה בהכרח הטבע של האדם ולכן הוא אמנם נדרש לגבור על יצרו, אך ההתמודדות עצמה לגיטימית. אך בהימנעות מעבירות שבין אדם לחברו, מי שאין לו התמודדות גדול יותר, כי המוסר האנושי מחייב להיות 'בן אדם'. אם כן, לשיטת הרמב"ם מי שנמנע מלעבור עבירות בתחום שבין אדם לחברו, רק בגלל הצו האלוקי ולא בגלל המוסר האנושי - הרי שזה פגם במידות האדם [יש שחלקו על הרמב"ם - ראה: שם משמואל; כתב והקבלה ועוד].
בנוסף, מצינו רעיון זה לא רק בהימנעות מעבירות, אלא גם בעשיית מצוות. ה'שרידי אש' מתייחס לשאלה 'מדוע לא מברכים על משלוח מנות בפורים?' ומשיב שכל מטרת משלוח מנות היא להרבות שלום, אהבה ורעות בעם ישראל ולכן על האדם לתת משלוח מנות מרצונו החופשי "מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי", אך אם הוא נותן רק בגלל הציווי, הוא מפחית את מידת האהבה. ולכן, לא מברכים "וציוונו" על משלוח מנות. ה'שרידי אש' מביא את דברי הרמב"ם שהזכרנו שבמצות שכליות יותר טוב לקיימן מתוך רצון פנימי מאשר מתוך ציווי. ומוסיף ה'שרידי אש' "ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם" (שו"ת שרידי אש ח"א סי' סא).
אם כן, ה'שרידי אש' מלמדנו שייתכן כי הטעם שאין מברכים על כיבוד אב ואם - מפני שהמניע הראוי לקיום מצוה זו, אינו צריך להיות רק הציווי האלוקי, אלא בעיקר מתוך חיוב המוסר הטבעי של הכרת הטוב "שאביו הביאו לעולם הזה" (בבא מציעא לג, א). ולכן, כדי ללמדנו את המניע הראוי לכיבוד הורים, חז"ל בחרו ללמוד את הגדר ההלכתי לכיבוד הורים דווקא מגוי שכיבד את אביו מתוך רצון פנימי ו'שכל ישר'.