משפחתיות והתעלות רוחנית

מאת: נתן קוטלר

לימוד תורה ומשפחתיות
האם יש ללמוד תורה תחילה או לשאת אשה תחילה?
בסוגייתנו (קידושין כט, ב) מצינו מחלוקת אמוראים בשאלה זו: רב יהודה בשם שמואל סובר שלפי ההלכה יש להינשא לפני שלומד תורה, אולם לפי רבי יוחנן, על האדם ללמוד תורה ורק לאחר מכן להינשא שהרי "ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?!"
אולם, האמת היא שאין מחלוקת בין האמוראים, אלא שאחד מהם הורה לבני בבל ואחד מהם הורה לבני ארץ ישראל. בנקודה זו מצינו מחלוקת גדולה בין רש"י לרבנו תם. רש"י סבור ששמואל דיבר על בני בבל שהם היו נושאים אשה תחילה ואח"כ היו הולכים ללמוד תורה בארץ ישראל. ואילו רבי יוחנן דיבר על בני ארץ ישראל שהיו לומדים תורה במקומם ואחר כך נושאים אשה.
אולם ר"ת מקשה קושיות עצומות על פירושו של רש"י. "ועוד קשה אחר שנשא אשה, היאך יצא חוץ למקומו ללמוד? והלא הוא צריך לחזור אחר מזונות אשתו ובניו!" לא תיתכן מציאות כזאת שאיש יישא אשה ויוליד ילדים ואחר כך יעזוב את אשתו וילדיו וילך ללמוד תורה! והרי הבעל מחויב לפרנס את משפחתו!
מכח קושיותיו, ר"ת סבור שיש לפרש ההפך: שמואל שהורה להינשא לפני שילמד תורה, דיבר על בני ארץ ישראל שהם למדו תורה במקומם והיו מסוגלים לפרנס את משפחותיהם. ואילו רבי יוחנן שהורה ללמוד תורה לפני הנישואין, דיבר על בני בבל שלמדו תורה מחוץ למקומם, בארץ ישראל, ואחר כך היו חוזרים לבבל ומתחתנים.
אנו לומדים מזעקתו המוסרית של ר"ת שהתעלותו הרוחנית בלימוד תורה של האיש, אינה יכולה לבוא על חשבון הדאגה לפרנסה של אשתו וילדיו. וכן, אסור לו לעזוב אותם ולנסוע מחוץ למקומו אפילו כדי ללמוד תורה. ולכן, ר"ת מדריך אותנו שניתן להתעלות ברוחניות דווקא כאשר משלבים בצורה הנכונה בין הקמת משפחה לבין לימוד תורה.
מצינו שתי דוגמאות נוספות לכך שההתעלויות הרוחניות בהקבלת פני רבו ברגל וכן בעליה לירושלים - אינן יכולות להיות מנותקות ממשפחתיות ומשמחה ביחד עם האשה בחג.

"וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ"
מסופר במסכת סוכה: "מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל? [=רש"י: הואיל ולא עמדת בביתך אצל אשתך]. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב 'וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ' (כז, ב)". אנו רואים מתמיהתו של רבי אליעזר כלפי תלמידו רבי אלעאי, ששמחת החג יכולה להתקיים כראוי רק כאשר הבעל נמצא בבית עם אשתו.
בהמשך שואלת הגמרא והרי מצינו שחייב אדם להקביל את פני רבו ברגל [=בחג] ולכן איך ניתן לצפות מהבעל להישאר בביתו? הגמרא משיבה שהחובה להקביל את פני רבו ברגל היא רק בתנאי שהאדם יכול לחזור לביתו באותו היום. ולכן, בוודאי שיש חובה להקביל את פני רבו ברגל, אך יש גם חובה לשמח את אשתו ברגל. האיזון ביניהם הוא כאשר הבעל יקביל את פני רבו ויחזור באותו היום לשמח את אשתו.

עלייה משפחתית לרגל לירושלים
במשנה הראשונה בחגיגה נאמר שהקטן אינו חייב במצות ראייה בעליה לרגל מירושלים לבית המקדש. ישנה מחלוקת בהגדרה של קטן, אך בהמשך הגמרא (חגיגה ו, א) מובאת קושיה של רבי זירא: מי הביא את הקטן עד ירושלים? והרי אינו יכול להיות ללא נוכחותה של אימו לכל המסע לעליה לירושלים!
התפיסה המוטעית היא שרק האבא והילד עולים לירושלים, אך אביי אומר לנו שלא ייתכן שרק חלק מהמשפחה יחגוג יחד את החג. אמנם האם אינה מחויבת לעלות להר הבית, אך כמובן שהיא עולה לירושלים עם המשפחה. שהרי האשה מחויבת לשמוח בחג עם בעלה כפי שנאמר "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". אנו רואים מכאן שהשמחה וההתעלות הרוחנית אינן יכולות להיות שלמות כל עוד המשפחה אינה ביחד (ראב"ד הל' חגיגה א). וכן הגמרא לא יכולה להעלות על דעתה מציאות כזאת שהאשה לא תצטרף לעליה לרגל לירושלים עם משפחתה.
סיכום
התעלות רוחנית בלימוד תורה אינה יכולה לבוא על חשבון הדאגה לפרנסת האשה והילדים. התעלות רוחנית בהקבלת פני רבו ברגל אינה יכולה להיות במחיר של עזיבת אשתו בחג. התעלות רוחנית בעליה לירושלים ברגל אינה יכולה להיות מנותקת משמחה שלמה של כל המשפחה ביחד בירושלים.
התעלות רוחנית אמיתית, היא כאשר האדם לומד תורה, מקביל את פני רבו, עולה לבית המקדש - ובו זמנית דואג לשמח את אשתו ולהיות עם משפחתו. התעלות אמיתית מגיעה ביחד עם רגישות ואהבה לזולת ובמיוחד לאלו הקרובים אלינו ביותר.