בסוגייתנו נאמר: "תני דבי רבי אליעזר בן יעקב: אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו, שנאמר בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּשֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וגו' [תרגום מארמית: אז האנשים האלה נקשרו במעיליהם מכנסיהם ולבושיהם, והושלכו לתוך כבשן האש הבוערת - דניאל ג, כא]".
יש לשאול מספר שאלות:
א. עלינו להבין מה הכוונה של ההוראה לא לשנות "מן הרבנות שלו" אפילו בשעת הסכנה? מהי ה"רבנות" שאסור לשנות ממנה?
ב. וכן מדוע רבי אליעזר בן יעקב הביא דוגמה לכך דווקא מסיפור מסירות נפשם של חנניה, מישאל ועזריה?
מהי ה"רבנות" שאסור לשנות ממנה?
מצינו כמה הסברים בעניין:
לפי הפשט מדובר שלא שינו את בגדי המלכות שלהם וכך רש"י מפרש: "פטשיהון וכרבלתהון - מיני מלבוש מלכות שהיה להם ואף על פי שהיו יוצאין לידון לפני נ"נ דיני מיתה לא שנו בגדיהם להשפיל את גדולתם מכאן למדו חכמים שאפי' בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה" (דניאל ג, כא).
אך רש"י כתב בפירושו על סנהדרין מרחיב את היריעה שהבגדים למעשה מסמלים את קור הרוח ואומץ ליבם של חנניה מישאל ועזריה "אל ישנה מן הרבנות שלו - שהרי חנניה מישאל ועזריה היו לבושין בגדי תפארתן כשהושלכו לכבשן, אל ישנה - שלא יראה מבוהל ומפוחד, ומתביישין שונאיו מפניו".
המאירי כתב פירוש דומה לפירוש השני של רש"י: "לעולם יהא אדם מסולסל ויעמוד כחומה בצורה לסיבות ואל יבהל למקרים ולא יפחית עצמו למאורעותיו אלא יעמוד בשררתו הראוי לו ויסתיר דלותו ומקריו הוא שאמרו באדין גובריא אליך כפיתו בסרבליהון מלמד שאף בשעת הסכנה אל ישנה אדם מן הרבנות שלו ר"ל מן הראויה לו".
המהר"ל אומר שהרבנות היא הנאמנות ערכים האלוקיים הנצחיים שיש לדבוק בהם בכל מצב "לא ישנה אדם עצמו מן הרבנות וכו'. כי הרבנות ענין אלקי רוחני, ולפיכך אפילו בשעת הסכנה לא ישנה. כי אין הסכנה רק לגוף לא לדבר הבלתי גוף כמו שהוא דבר הזה שהוא הרבנות והשררה שהיא שררת אלקים שאין הסכנה מבטל דבר זה" (חדושי אגדות).
אך עדיין צריך להבין מה התחדש לנו מסיפור חנניה, מישאל ועזריה שלא היינו יודעים מאמירה כללית "לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו"?
"יכרעו לפניו איתני הטבע"
בגמרא בשבת נאמר שאם יש לאדם קדחת יאמר (בין היתר): "וכי היכי דחמיתיה אשתא לחנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי - כן תחמיניה אשתא לפלוני בר פלונית ותיערוק מן קדמוהי [=כמו שהאש ראתה את חנניה, מישאל ועזריה וברחה מפניהם, כך אש הקדחת תראה את פלוני בן פלונית ותברח מפניו" (סז, א).
הרב קוק מסביר ב'עין איה' שכאשר האדם נאמן ל'צלם האלוקים' שבתוכו "יכרעו לפניו איתני הטבע וחקיו, והאש המכלה ושורפת מוכרחת להיות נסוגה אחור מפני הכח היותר אדיר ממנה, השואף קיום וחיים מלאים המחושים בגבורת חיי החיים ב"ה. ע"כ ברחה האש ותסוג אחור מקדם חנניה מישאל ועזריה, ואש של גבוה, אשו של גבריאל, דחתה את האש ההדיוט".
חנניה, מישאל ועזריה היו היחידים שלא השתחוו לצלם (למעט דניאל ויהושע כהן גדול שלא היו נוכחים באותה שעה בבבל) והם אמרו לנבוכדנאצר במסירות נפש ובגאוה יהודית:
"אין אנחנו צריכים להשיבך דבר על זה. הנה יש אלקינו אשר אנחנו עובדים אותו יכול להצילנו מכבשן האש הבוערת, ומידך המלך יציל. ואם לא [יציל] יהי ידוע לך המלך, כי את אלהיך איננו עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחוה" (תרגום מארמית דניאל ג, טז-יח).
אם כן חנניה, מישאל ועזריה שמרו על החירות הפנימית שלהם ו'לא התקפלו' למרות הלחצים והאיומים של נבוכדנאצר.
"וכל מלא החיים שלהם במילואם, בלא שום שינוי מן הרבנות והגדולה, כולו דחף את כח האש מתוקף התפקיד הנשא של רוח ד' החי בקרבם...זה היה כחם של חנניה מישאל ועזריה, אשר עז להם בשם ד' להרים את הדגל של הצד האמיתי והפנימי שבחיים, שאור ד' ואמתת אחדות ד' העליונה מתגלה על פיו. ע"כ, ברחה אותה האש השורפת, אשר זה כחה להרוס ולאכול את כל, מפני האש הפנימית המחממת ומאירה בגבורת אל, המחיה בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית 'ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר' (דברים לב, יב)".
אם כן, החידוש מסיפור חנניה, מישאל ועזריה הוא עוצמת הנאמנות לחירות הפנימית "יכרעו לפניו איתני הטבע".
נסיים בסיפור על חסיד שהעלילו עליו עלילה, הוא הלך לרבי יצחק פרידמן מבוהוש (נכדו של ר' ישראל מרוז'ין) לבקש עצה. הרבי מבוהוש אמר לו "כל נסיעה ונסיעה שאתה נוסע, בין לבוכרשט ובין בחזרה, סע בקרון של אדונים". החסיד נסע לבוכרשט, אך לא הצליח למצוא שם סיוע ובדרך חזרה לבוהוש הוא קנה כרטיס למחלקה ראשונה ברכבת. בסוף התברר שבאותו קרון הוא פגש את ראשי החוקרים מטעם המלך לחקור את העניין. החוקרים התרשמו ממנו לטובה והגיעו עמו לכפר ומצאו את האשמים האמיתיים וכך הוא ניצל.
"לא היו ימים מועטים עד שנתפרסם אותו מעשה ונתקדש שם שמים ברבים וראו שעדיין יש אלוקים שופטים בארץ עושה משפט וצדקה, ואין לנו אלא להשען על אבינו שבשמים ועל צדיקי הדור שעצתם אמונה. באו אצל אותו צדיק לבהוש וצעקו לפניו, רבינו רבינו כל כך יש בידיך ואתה מניח אותנו בצרה ובמצוקה. אמר להם, אל תאמרו שאני הראיתי נס, הכל עשה בעל הרחמים ברחמיו יתברך, אלא אני יעצתי לאותו מוזג שיסע בקרון של אדונים, שאילו נסע בקרון של פשוטי העם כשהוא מרודף, היו מוצאים אותו וחובשים אותו בבית האסורים והיה מרקיב שם חס ושלום. אבל הקדוש ברוך הוא רצה להצילו וסיבב ברחמיו יתברך, שבאותו קרון שנסע המוזג נסעו ראשי השופטים, ואני לא עשתי כלום, אלא עצה יעצתי" (ש"י עגנון, אלו ואלו, תשנ"ז, עמ' 271-268).
