על כפייה, אהבה וגלות הסנהדרין - ירושלמי סנהדרין א, א
על כפייה, אהבה וגלות הסנהדרין - ירושלמי סנהדרין א, א
מאת: נתן קוטלר
שאלה א': מדוע רשב"י שמח על נטילת הדינין?
בירושלמי בתחילת מסכת סנהדרין (א, א) נאמר: "תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות ובימי שמעון בן שטח ניטלו דיני ממונות. אמר ר"ש בן יוחי בריך רחמנא דלינא חכים מידון". יש לשאול מדוע רשב"י שמח שניטלו הדינין מישראל? אדרבה היה צריך להצטער על כך שניטלו הדינין!
שאלה ב': מדוע הסנהדרין הגלתה את עצמה?
חז"ל מלמדים אותנו שארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, הסנהדרין הגלתה את עצמה מלשכת הגזית והפסיקה לדון דיני נפשות (שבת טו, א; סנהדרין מא, א). יש לשאול כיצד ייתכן שהסנהדרין הגלתה את עצמה והחליטה לצמצם את סמכויותיה מרצון? התשובה מופיעה בדברי חז"ל במקום אחר "כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן [=כיון שראו שמרובים הם הרוצחים ולא יכלו לדונם], אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו [=אמרו: מוטב שנגלה את עצמנו ממקום למקום כדי שלא נחייבם בדיני נפשות], דכתיב [=שכתוב]: 'וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' (דברים יז, י), מלמד שהמקום גורם" (ע"ז ח, ב). יש לשאול: אם תופעת הרציחה בעם ישראל נהייתה נפוצה, מדוע הסנהדרין החליטה להגלות את עצמה ולצמצם את סמכויותיה?! היינו חושבים שאדרבה הסנהדרין היתה צריכה לעמוד בפרץ ולהגדיל את סמכויותיה כדי לבער מן העולם תופעות הרסניות כמו רציחה!
מתי הכפיה מביאה לאפקט ההפוך?
ה'חזון איש' מלמדנו שישנן תקופות שבהן שאי אפשר להשתמש באמצעי כפיה והרתעה כמו 'דין מורידין ואין מעלין', אלא רק בהסברה ובאהבה. אמצעי כפיה תקיפים רלוונטיים רק בזמן שהשגחתו של הקב"ה גלויה, כמו בזמן שהיו נסים מצויים ונשמעה בת קול וצדיקי הדור היו נמצאים תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל. בזמנים כאלו הכפירה היתה נובעת מהשחתת המידות וכולם ידעו שהרשעה מביאה פורעניות לעולם ולכן היה ניתן לנקוט באמצעי כפיה. "אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו". בתקופה זו שאין השגחה גלויה, ממילא הכפיה איבדה את ההשפעה שלה ואף מביאה לאפקט ההפוך. "וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת" (חזו"א יו"ד הל' שחיטה סי' ב).
אולם, ארבעים שנה לפני החורבן, חז"ל ראו סימנים רוחניים לחורבן "תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן" (יומא לט, ב). מכח סימנים אלו, רבי צדוק ישב בתענית ארבעים שנה כדי למנוע את החורבן (חידושי אגדות למהרש"א גיטין נו, א).
הסנהדרין ראתה את הסימנים לחורבן והבינה שהמתח הרוחני בעם ישראל נפל וההשגחה הגלויה פסקה. ולכן, הסנהדרין הבינה שתופעות כמו רציחה שהחלו לפשות בישראל, לא היו אלא סימפטומים לבעיה שורשית הרבה יותר. ולכן, יש לשנות את דרך ההתמודדות מכפיה לרצון. ולכן, הסנהדרין הבינה שלא ניתן למגר תופעות אלו בכח הזרוע, אלא בתהליך ארוך של לימוד והפנמת התורה. ולכן, הסנהדרין החליטה לצמצם את סמכויותיה, כי הבינה שבמצב הנוכחי אי אפשר לדון יותר דיני נפשות.
אך עדיין יש להבין כיצד הסנהדרין טיפלה בתופעות החמורות שהחלו לפשות בעם ישראל?
ההחלטה: לגלות ממקום למקום ללמד תורה
כנראה שלסנהדרין היתה מסורת קדומה שכאשר המצב המוסרי והרוחני בעם ישראל לוקה בחסר, אי אפשר להישאר במגדל השן, אלא יש לרדת אל העם ולגלות ממקום למקום כדי ללמדם תורה ודרך ארץ. כך מצינו לגבי המאורע הנורא של פילגש בגבעה, חז"ל מאשימים את הסנהדרין דאז בהריגתם של שבעים אלף איש מעם ישראל. "ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח" (אליהו רבה פרשה יב). אם כן, האחריות לכשל המוסרי של עם ישראל היתה מוטלת על כתפי הסנהדרין כי נשארו במקומם ולא ירדו אל העם לנסות לרוממם.
ולכן, ארבעים שנה לפני החורבן, כאשר אנשי הסנהדרין ראו שמרובים הם הרוצחים ולא יכלו לדונם "אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא לחיייבו". אין הכוונה שהסנהדרין ברחה מאחריות חלילה, אלא נראה שהכוונה היא שהסנהדרין החליטה לשנות את טקטיקת ההתמודדות, לאור לקחי העבר (מכשל הסנהדרין במניעת מאורע פילגש בגבעה).
הסנהדרין ראתה שהדרך היחידה להציל את המצב המוסרי והרוחני בעם ישראל היא לגלות ממקום למקום כדי ללמד את עם ישראל תורה ודרך ארץ "להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".
סיכום ומסקנות
כיום ב"ה התקדמנו מרחק שנות אור מהתקופה של חורבן בית שני, אך עדיין יש לנו הרבה מה לתקן. אולם דרך התיקון אינה על ידי כפיה שהרי הכפיה רלוונטית רק למציאות של ניסים והשגחה גלויה שברור לעין כל מהי האמת. אך במציאות שלנו כיום יש ללכת בדרך של דרכי נועם על ידי הסברה ולימוד מתוך אהבה ואמונה.
