בסוגיות ההלכתיות השגרתיות ביותר מסתתרות אמירות רוחניות. לעתים חכמי התלמוד עצמם רומזים לנו על העומק הנסתר.
אחת הדוגמאות לכך היא בסוגייתנו: מסופר שאדם הוריש את נכסיו לפלוני שראוי ליורשו, אך התנה שלאחר מותו של היורש הראשון, הנכסים יעברו לאדם אחר. היורש הראשון נפטר והיורש השני תבע את הנכסים.
כאשר רב עיליש היה לפני רבא הוא רצה לפסוק שגם השני יקבל את הנכסים. אך רבא אמר לו "דייני דחצצתא היכי דייני! [כך דנים דייני פשרה שאינם בקיאיםבדין]". לשיטת רבא אי אפשר לתת את הנכסים לשני, כי 'ירושה אין לה הפסק', וכיון שהראשון ראוי ליורשו, הנכסים נשארים אצלו (או אצל יורשיו).
הגמרא מספרת שרב עיליש התבייש מרבא, כי הוא חשש שאילו רבא לא היה שם, הוא היה טועה בדין. רבא אמר לו את הפסוק "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה ס, כב).
האם רבא התכוון להרים את רוחו של רב עיליש על ידי הפסוק, או שהתכוון להוכיח את שיטתו?
הרשב"ם הסביר לפי האפשרות הראשונה שרבא רצה להעביר את המסר שה' שלח אותו בתזמון המדויק להצילו מטעות. ואם כן, בעת הצורך, הקב"ה מחיש את הישועה לצדיקים כדי שלא תבוא תקלה על ידם.
רבי רפאל עמנואל חי ריקי (מחכמי איטליה לפני כ300 שנה) כתב בספרו 'אדרת אליהו': "ותחזור ארץ ישראל לבני ישראל דהוי ירושה להם, אע"ג דאמר הקב"ה שאם יחטאו אחריהם תהיה לאומות העולם, דהוה ליה כי האי דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני, דאם הראשון ראוי ליורשו, אין לשני כלום דלא כרב עיליש אלא כרבא, נמצא היות פסוק זה מעניינו ורשב"ם פירשו בדרך אחר והכל אמת".
בעל ה'אדרת אליהו' מלמד אותנו ששיטתו של רבא שירושה אין לה הפסק, היא אמירה רוחנית. ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו לנצח ואין לאף אומה כל זכות על הארץ. בתקופת הגלות, אמנם עם ישראל הוכרח לצאת מארצו, והגיעו אומות אחרות, אך ארץ ישראל לא הפסיקה להיות שלנו אפילו לרגע.
אם כן, רבא רומז לנו בתגובתו "אני ה' בעתה אחישנה" שלפסיקת ההלכה שירושה היא ללא הפסק, יש אמירה רוחנית בהקשר לזכותנו על ארץ ישראל.
