בתחילת המסכת מסופר שרבי ירמיה סולק מבית המדרש עקב שאלותיו, אולם בסוגייתנו מסופר שהוא הוחזר לבית המדרש עקב תשובתו לשאלות חכמים. נדון במאמר זה בסיבות להרחקתו ולשובו.
הוצאת רבי ירמיה מבית המדרש
במשנה בפרק 'לא יחפור' נאמר לגבי ניפול [=גוזל] שנמצא בתוך חמישים אמה של השובך – שייך לבעל השובך. אך אם נמצא מחוץ לטווח של השובך – שייך למוצאו. בגמרא נאמר: "בעי ר' ירמיה: רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו? ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא [=ועל זה הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש]" (כג, ב).
נחלקו רש"י ותוס' בשאלה מדוע חכמים הוציאו את רבי ירמיה: רש"י כותב "שהיה מטריח עליהם". כלומר מדובר בשאלות שלא מצויות ולכן אין טעם לשאול אותן. אך תוס' מקשים על רש"י והרי המשנה עצמה מביאה מקרה שאינו שכיח שהגוזל נמצא בדיוק בין שני שובכות.
לכן רבינו תם מסביר אחרת את הסיבה לסילוקו של רבי ירמיה: "ונראה לרבינו תם דמשום הכי אפקוהו משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה אפילו רגלו אחת דכל מדות חכמים כן הוא". הוציאו את רבי ירמיה בגלל סיבה הרבה יותר עקרונית – חכמים קבעו כלל: "דאמר רב עוקבא בר חמא: כל המדדה - אין מדדה יותר מנ' " (כג, ב).
הריטב"א מסביר: "והנכון כפי' ר"ת דהכא לאו משום תמיהא הוא אלא כיון דאמור רבנן שאינה מדדה יותר מחמישים לא הוה ליה למיבעי תו מידי דמזלזל בשיעורי דרבנן דכל שיעורי חכמים כך הוא, וכיון שיצא כלל מחמישים אמה יצא מדין מדדה וקם בתורת מפריח, ומתני' לפי שהכל תוך חמישים אמה".
אולם הרב אלחנן וסרמן הסביר שרבי ירמיה לא התכוון לערער על עצם הסמכות של חכמים בקביעת שיעורים, אלא עורר שאלה האם שיעורי חכמים אכן מדויקים: "והיינו שראו משאלת ר' ירמיה שהוא מפקפק בשיעורי חכמים לומר שאינן בצמצום ובאמת הן בצמצום גדול" (קונטרס דברי סופרים בסופו).
חכמים בקיאים בטבע הבריאה
ר' אלחנן וסרמן מפנה לדיון מרתק בין רבי ירמיה לרבי זירא במסכת ראש השנה (יג, א) על דברי רב אסי שחכמים קבעו שכל תבואה שנקצרת בחג, בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה.
רבי ירמיה מקשה על דברי רב אסי: "אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? [=בתמיה: וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אלא אם כן הביאה שליש בשנה שעברה? - רש"י].
אך רבי זירא דוחה את דבריו: "אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא? [= לא אמרתי לך אל תוציא את עצמך מחוץ לפקפק בשיעור חכמים (ע"פ רש"י)]. כל מדות חכמים כן הוא [=מצומצמת (רש"י) כלומר מדוייקות]: בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן. כביצה - מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין [=וקים להו לרבנן שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת, וכתיב בטומאת אוכלין (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל - אוכל הנאכל בבת אחת – רש"י]. שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת - אינו מטמא מדרס [=שיערו חכמים שכשיעור הזה ראוי לישיבה – רש"י]. נאמר שרבי ירמיהו חזר בו: "הדר אמר רבי ירמיה: לאו מילתא היא דאמרי" [=שהקשתי לומר: וקים להו רבנן בין שליש לפחות משליש, דודאי קים להו! – רש"י].
נראה מדיון זה שבתחילה רבי ירמיה פקפק בשיעור חכמים, כלומר האם מדות החכמים "מצומצמות" כלומר מדויקות, או שמדובר בהערכה כללית. אך רבי זירא לימד אותו שחכמים בקיאים לא רק בהלכה, אלא גם בטבע הבריאה. ולכן הם בקיאים בזמן גידול התבואה ויודעים שאין בית הבליעה מחזיק לא פחות ולא יותר מביצת תרנגולת וכדומה. דברי רבי זירא יסודיים ביותר ומלמדים אותנו שההלכה וטבע הבריאה אינם מנותקים זו מזה, אלא יש ביניהם חיבור עמוק ומהותי. חכמים היו בקיאים היטב בטבע האדם ובחוקי הטבע שהוטבעו בעולם ולכן כל שיעוריהם מדוייקים.
שובו של רבי ירמיה לבית המדרש
בסוגייתנו (בדף קסה, ב) נאמר שהחכמים השיבו את רבי ירמיה לביהמ"ד כי השיב כהוגן. כנראה שבתשובתו, רבי ירמיה תיקן את הדבר שבגללו הוציאוהו. "רבינא אמר, הכי שלחו ליה: שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן, צריכי למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי, או לא? שלח להו: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי. ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא".
מה עומד מאחורי דברי רבי ירמיה שחייבים לכתוב בקיום השטר שהיה הרכב של שלושה דיינים ואחד מת. מדוע הדבר כה משמעותי?
במסכת כתובות (כב, א) מופיע אותו מקרה: "א"ר זירא: הא מלתא מרבי אבא שמיע לי, ואי לאו רבי אבא דמן עכו שכחתה: ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם, צריכין למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי". מיד לאחר מכן מופיעים דבריו של רב נחמן בר יצחק: "ואי כתב ביה שטרא דנן נפק לקדמנא בי דינא, תו לא צריך". אך הגמרא מקשה על כך: "ודלמא בית דין חצוף הוא! וכדשמואל, דאמר שמואל: שנים שדנו - דיניהם דין, אלא שנקרא ב"ד חצוף!" (להרחבה בדברי שמואל עי' סנהדרין ג, ב; ה, ב).
אם כן, הסיבה שצריך לפרט שההרכב של בית הדין היה שלושה דיינים, היא למנוע הבנה מוטעית ששניים רשאים לדון. הגמרא מתרצת "דכתיב ביה בי דינא דרבנא אשי. ודלמא רבנן דבי רב אשי כדשמואל סבירא להו! דכתיב ביה ואמר לנא רבנא אשי". אם כתוב ואמר לנו רב אשי לקיים את השטר – בוודאי שנוסח זה מספיק (ועי' תוס' ד"ה במותב תלתא וראה ריטב"א ב"ב קסה, ב).
ובחזרה לסוגייתנו, רבי ירמיה היה יכול להשיב באותו סגנון של רב נחמן בר יצחק, אך הוא בחר להחמיר ולכתוב בסגנון של רבי זירא. מדוע עשה כך?
התשובה היא משום שהבעייתיות בסגנון של רב נחמן בר יצחק היא שיכולים לחשוב שהיה כאן שניים שדנו. ומאחר שחכמים תיקנו ששניים שדנו – זהו בית דין חצוף, לכן רבי ירמיה רצה להחמיר ולחזק את תקנת חכמים ולכן השיב שצריכים לכתוב באופן חד משמעי שהיו שלושה דיינים. כאשר ראו החכמים בבית המדרש שרבי ירמיה בחר לחזק את תקנת חכמים (אפילו שמעיקר הדין לא הוצרך לעשות כן), הם נוכחו לדעת שהוא תיקן את הפקפוק בשיעורי חכמים שבגינו הוצא מבית המדרש. ולכן הם החזירו אותו לבית המדרש "ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא".
