'שודא דדייני' מול 'כל דאלים גבר' – מה עדיף? - בבא בתרא לה, א

מאת: נתן קוטלר

מה עושים כשיש ספק? 

כאשר ישנו ממון המוטל בספק מצינו מספר דרכים לברר את הספק, כגון: א. כל דאלים גבר . ב. חלוקת הממון על ידי שבועה . ג. המוציא מחבירו עליו הראיה . ד. הנחת הממון "עד שיבוא אליהו". 

שודא דדייני 

בסוגייתנו מצינו דרך נוספת לבירור ספקות ממוניות והיא: 'שודא דדייני', כלומר נטיית לב הדיינים. מדובר במקרה שאדם נתן שני שטרות מתנה בו זמנית לשני בני אדם. לפי רב הדין הוא יחלוקו, כי ממון המטל בספק חולקים. ולפי שמואל 'שודא דדייני'. במקרה של ספק (שהצדדים לא מוחזקים בנכס) ולא ניתן להכריע לפי ראיות, הדיינים רשאיים לפסוק לפי נטיית ליבם. 

המחלוקת על נטיית לב הדיינים 

מצינו מחלוקת ראשונים בהגדרה של 'שודא דדייני', מה גבולות נטיית לב הדיינים? לפי רשב"ם ורש"י מדובר באומדן הדעת של הדיינים למי שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר (רשב"ם ב"ב שם; רש"י קידושין עד, א; כתובות פה, ב). אולם רבינו תם מסביר אחרת ומרחיב הרבה יותר את סמכות הדיינים. לשיטתו הדיינים לא צריכים להיות כבולים לאומדן דעתו של הנותן, אלא הם משוחררים לחלוטין ורשאים להעביר את הנכס כרצונם "למי שירצה הדיין ליתן" (תוספות ד"ה שודא דדייני ב"ב שם; קידושין שם; כתובות שם וראה בשבועות ל, ב).

 'שודא דדייני' או 'כל דאלים גבר' – מה עדיף? 

החתם סופר כותב שמחלוקת הראשונים בין הרא"ש לרשב"ם בהגדרה של 'כל דאלים גבר', משפיעה גם על המחלוקת שלהם בהגדרת 'שודא דדייני' ובסדרי העדיפויות ביניהם: 

הרא"ש פוסק כמו שיטת רבינו תם וכותב ש'שודא דייני' זה נטיית הלב של הדיינים באופן שרירותי "דבלא טעם ובלא ראיה יתנהו הדיין למי שירצה ובלבד שלא יהנה הדיין". הבאנו ב'דף הרעיוני' של דף לד, ב את שיטת הרא"ש שכתב בכמה מקומות ש'כל דאלים גבר' הוא סוג של מבחן - מי שמוכן להלחם עבור החפץ הוא כנראה הבעלים האמיתיים (ב"ב ג, כב; ב"מ א, א). לכן לפי שיטת הרא"ש אם נצטרך לבחור בין שתי דרכים לברר ספק ממוני: 'שודא דדייני' או 'כל דאלים גבר' - בוודאי ש'כל דאלים גבר' עדיף. 

אולם הרשב"ם שמסביר שהגדרת 'שודא דדייני' היא אומדן של הדיינים בדעת הנותן, יעדיף זאת על פני 'כל דאלים גבר' כי לשיטתו זה הפקרת הממון לאלימות ולגזל.

להצטרפות לקבוצת 'הַדַּף הָרַעְיוֹנִי' בית מדרש גמרא באמונה: https://chat.whatsapp.com/FcOBPWtNITeDy1ZswZySbM