בסוגייתנו מופיעים שלושה ספקות לגבי שכיב מרע: הספק הראשון הוא מה הדין אם שכיב מרע הקדיש את כל נכסיו ולאחר מכן הבריא? הספק השני הוא מה הדין אם הוא הפקיר את כל נכסיו? והשלישי הוא מה הדין אם הוא חילק את כל נכסיו לעניים?
נתמקד בספק האחרון – צדקה. צדדי הספק הם: "מי אמרינן: צדקה ודאי מגמר גמר ומקני, או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני?" יש לברר מה עומד מאחורי דברי השכיב מרע:
בין ייאוש לתקוה
נראה שהספק הוא האם הוא התייאש מהסיכוי לחיות? ישנן שתי אפשרויות:
הראשונה – הוא לא התייאש מהסיכוי לחיות ולכן נתן את כל נכסיו לצדקה כדי שזכות זו תעמוד בו כדי להבריא. לפי אפשרות זו "ודאי גמר ומקני" ולכן לא יכול לחזור בו.
השניה – הוא התייאש מהסיכוי לחיות ולכן בפרידתו מהעולם הוא החליט להעביר את נכסיו לצדקה. לפי אפשרות זו "כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני" ולכן יכול לחזור בו.
מהי ההכרעה?
הספק בגמרא נשאר ב"תיקו", כי אי אפשר לאמוד את דעתו לכאן או לכאן. וייתכן שהשכיב מרע בעצמו לא יודע בעצמו איזו אפשרות היא הנכונה. שהרי ייתכן שבמצבו ישנם רגעים שבהם הוא מתייאש מהחיים ורגעים שבהם הוא מתמלא בתקוה. ולכן ייתכן שיש כאן ערבוביא בין שתי תנועות הנפש – הוא שרוי בין ייאוש לתקוה.
ובכל זאת מצינו שהרמב"ם פסק "שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקיר או חלקן לעניים, אם עמד חוזר בכל" (רמב"ם הל' זכיה ומתנה ט, יט).
מדוע פסק כך הרמב"ם?
התקוה לחיים
הנחת היסוד היא שקשה לסמוך על שיקול הדעת של אדם הנמצא בין החיים לבין המוות. הסיבה היחידה שמוכנים לקיים את דבריו היא "שמא תטרף דעתו עליו" אם יראה שלא מקיימים את צוואתו (ב"ב קמז, ב). הסיבה לכך היא משום שאנו רוצים עדיין לתת לו תקוה לחיים.
בנוסף, כיון שרוב החולים מתרפאים (ב"ב קנג, ב; קידושין עא, ב), לכן בוודאי שבעומק כוונתו הוא שיישאר בחיים ויוכל לחיות חיים נורמליים ולא ימות ברעב או יצטרך לבריות. ולכן המשנה אומרת שאם שכיב מרע כתב את כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהוא – אין מתנתו קיימת.
ופירש הרשב"ם: "ואם עמד חוזר אפי' קנו מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן וע"מ שאם לא ימות לא יתקיים מתנה דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות" (קמו, ב).
הלכך, הרמב"ם פוסק בסוגייתנו שאם הקדיש, הפקיר או נתן לצדקה את כל נכסיו והבריא – הנכסים חוזרים אליו.
ולכן, במהלך ה'רצוא ושוב' שבין הייאוש לתקוה – הרמב"ם מדגיש את התקוה ולכן פוסק שזוהי עומק כוונתו של השכיב מרע.
הלימוד הכפול מחזקיהו
חז"ל לומדים שני עקרונות חשובים מחזקיהו מלך יהודה. העקרון הראשון הוא ששכיב מרע מקנה בדיבור:
"א"ר זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה?...רב מנשיא בר ירמיה אמר, מהכא: בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה - בצואה בעלמא" (ב"ב קמז, א).
אולם ישנו המשך לדו-שיח הזה בין ישעיהו לחזקיהו:
"בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'...אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. אתמר נמי, רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: הן יקטלני לו איחל" (ברכות י, א). זהו העקרון השני – שלעולם אין להתייאש מהחיים, אלא תמיד יש תקוה.
האם שני העקרונות הללו סותרים אחד את השני?
במבט ראשון התשובה היא חיובית, כי העקרון הראשון מדבר על קיום הצוואה של השכיב מרע לפני מיתתו ואילו העקרון השני מדבר על תקוה.
אולם במבט העמוק יותר – אין כאן סתירה כלל, אלא אנו יכולים לראות שדווקא כאשר מקיימים את דברי השכיב מרע, זה לא משום שמתייאשים ממנו, אלא כדי לתת לו כוחות לחיות. שהרי מקיימים את דבריו שלא תטרף דעתו. המטרה היא להחזיקו בחיים. וזהו בדיוק תוכן העקרון השני "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".
לכן אין סתירה בין דברי חז"ל על חזקיהו, אלא שניהם מדברים על כך שכאשר תלויים בין ייאוש לתקוה – יש לעשות הכל לבחור בתקוה ובחיים.
