תקנות חכמים מבטאות את העומק של דין התורה

מאת: נתן קוטלר

רקע
המושג 'היזק שאינו ניכר' מופיע בשני מקומות עיקריים בש"ס. המקום הראשון הוא אצלנו בתחילת בבא קמא בתוך כ"ד אבות הנזיקין של רבי חייא: "המטמא והמדמע והמנסך" (ד, ב). אבות הנזיקין הללו מוגדרים 'היזק שאינו ניכר'. מה פירושו של מושג זה? "היזק ניכר הוא פגיעה פיסית בחפץ. היזק שאינו ניכר הוא פגיעה שאינה פיסית, אלא הלכתית. למשל, החלת מעמד של טומאה על דבר טהור" (שיעורי הרא"ל בדינא דגרמי עמ' 75).
המקום השני בש"ס הוא בגיטין (נב, ב ואילך) ששם מופיעה מחלוקת ודיון נרחב בשאלה 'האם מן התורה היזק שאינו ניכר שמיה [=נחשב] היזק או לא שמיה היזק?'
חזקיה סבור שמן התורה היזק שאינו ניכר - שמיה היזק. אולם, חכמים גזרו שבשוגג יהיה פטור כדי שהאדם המזיק יודיע לחברו שאסר את פירותיו. שהרי אם יהיה חייב, הוא לא יודיע לחברו ויאכל איסור.
לעומתו, רבי יוחנן סבור שמן התורה היזק שאינו ניכר - לא שמיה היזק. אולם חכמים גזרו שבמזיד יהיה חייב "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני". שיטה זו נפסקה להלכה גם בגמרא עצמה וגם בפוסקים (רמב"ם הל' חובל ומזיק ז, א-ג; וראה: שו"ע חו"מ שפה, א).
מדוע מן התורה פטור בהיזק שאינו ניכר?
מצינו שלוש שיטות בטעם שלפי דין התורה היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק:
א. ההיזק לא נראה לעין בוודאות - כאשר רואים את ההיזק בעין באופן ודאי זהו היזק ניכר, אך כאשר לא רואים את ההיזק באופן וודאי זהו היזק שאינו ניכר (שיטת ר"י בתוס' ב"ב ב, ב ד"ה וחייב באחריותו).
ב. ההיזק לא השפיע על גוף החפץ - אף שחל בחפץ פסול או איסור, מאחר שגוף החפץ לא ניזוק לכן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק (רש"י גיטין נג, א ד"ה היזק שאינו ניכר; רמב"ם הל' שם א).
ג. בנזק לא מתחשבים בשינוי במעמד ההלכתי - נזק שגרם לשינוי במעמד ההלכתי של החפץ אינו נקרא היזק כי אין לערבב בין נזק ממוני לבין נזק רוחני (המאירי גיטין מ, ב; קונטרסי שיעורים א, טז).
בהיזק שאינו ניכר עובר על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
ראינו שלהלכה היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ולכן לפי התורה פטור, אולם חכמים תיקנו שבמזיד יהיה חייב "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני". עלינו לברר: האם תקנת חכמים עוקרת לחלוטין את דין התורה, או שהיא מביעה את העומק של רצון התורה?
הרב קוק מוכיח שבהיזק שאינו ניכר ישנו איסור תורה שעובר על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וכיצד? הלל הזקן אמר לנכרי שבא להתגייר שכל התורה כולה היא: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך (שבת לא, א). ואם כן, ודאי שאין אדם שירצה שיזיקו לו אפילו בהיזק שאינו ניכר ולכן יש בכך איסור תורה (שו"ת אורח משפט חו"מ סי' כו).
אם כן, תקנת חכמים שדווקא במזיד יהיה חייב היא מדויקת ביותר ונאמנת לרוח דין התורה, כי בהיזק שאינו ניכר הכוונה של המזיק היא משמעותית ביותר (ראב"ד חובל ומזיק ז, ד; ובהשגותיו על הרי"ף כתובות מד, ב). אולם, אם המזיק הזיק בשוגג, הוא לא עבר על הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שמדבר דווקא במזיד מתוך כוונה. שהרי כאשר האדם עושה לחברו מה ששנוא עליו, המעשה שלו מוכיח על כוונתו שאינו אוהב את חברו כמותו (הרב קוק שם).
תקנת חכמים היא העומק של דין התורה
אך יש לשאול אם העומק של רצון התורה הוא שבהיזק שאינו ניכר יהיה אסור, מדוע לפי דין התורה פטור?
לפי דין תורה פטור בהיזק שאינו ניכר משום שבאמת בשוגג פטור (גם לפי תקנת חכמים), כי לא היתה כוונה להזיק ולכן לא עובר על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כאשר נאמר שבדין תורה במזיד "פטור", אין הפירוש שמותר, אלא הכוונה היא ש'פטור אבל אסור'. שהרי אמנם אי אפשר לחייבו מן התורה בבית הדין, אך בכל מקרה עובר על איסור דאורייתא שהזיק לחברו אפילו בהיזק שאינו ניכר (שו"ת אבן שמעון סי' א).
בנוסף, אחד המקורות לאיסור להזיק הוא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ('יד רמ"ה' ב"ב פרק ב סי' קז). ואם כן, אפילו שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק לעניין חיוב תשלומי נזיקין, אך עדיין כלול באיסור להזיק של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ולכן מאחר שחכמים הבינו את עומק דין התורה שבמזיד יש איסור תורה ועובר על "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", לכן תיקנו שדווקא במזיד יהיה חייב.
חז"ל ידעו להאזין היטב לתורה שבכתב לפי המסורת של התורה שבעל פה. ולכן, תקנות חז"ל מבטאות את העומק של התורה שבכתב. לפיכך, במקרה שלנו של 'היזק שאינו ניכר', תקנת חכמים המחייבת במקרה של מזיד, אינה מנותקת מדין התורה, אלא משקפת את רוח התורה של האיסור להזיק וכן את מצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".