תקפו כהן, טובת הנאה וחדוות הנתינה

מאת: נתן קוטלר

מבוא

 סוגיית 'תקפו כהן' היא אחת הסוגיות הסבוכות בש"ס, עד כדי כך שהש"ך כתב ספר שלם העוסק בדיני תפיסה וספיקות. יחד עם זאת, במאמר זה רק נתייחס לנקודה אחת קטנה מתוך סוגיה גדולה זו – טובת הנאה. 

בסוגייתנו (ב"מ ו, ב) מובאת משנה ממסכת טהרות לגבי ספק בכור [=כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא]. נחלקו בשאלה מה הדין אם הכהן חטף את הספק בכור מיד הישראל – האם מוציאין מידו או לא? רב המנונא סובר שאין מוציאין מידו ואילו רבה סובר שמוציאין מידו.

 התוספות בסוגייתנו דן בשיטת רב המנונא ומקשה מדוע אין מוציאין מידו? והרי הבעלים רשאים לתת את הספק בכור לכהן אחר! באחת מתירוציו התוספות אומר שאמנם לא מוציאין מידו של הכהן, אך מכל מקום הכהן מחוייב לפצות את הבעלים עבור טובת ההנאה של הבעלים שנגזלה מהם עקב תקיפתו. נצא למסע קצר במקורות לנסות להבין מהי טובת הנאה? 

טובת הנאה

מצאנו שתי שיטות בהגדרת 'טובת הנאה': השיטה הראשונה היא שמדובר בכסף שהבעלים היו יכולים לקבל מאוהבו של הכהן אם יתנו לכהן מסויים את מתנות הכהונה. אך ישנה גם שיטה שניה שמדובר באפשרות לתת לכל כהן שירצו את מתנות הכהונה. נחלקו בהגדרה זו בתלמוד הירושלמי (דמאי ו, ב): לשיטת רבי יוסי ב"ר חנינא האדם רשאי לקבל טובת הנאה כספית עבור נתינת מעשרותיו לכהן מסויים שהרי נאמר 'וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ'. אך לשיטת רבי יוחנן האדם אינו רשאי לקבל טובת הנאה כספית עבור נתינת מעשרות. וכיצד יסביר פסוק זה? "יתנם לכל מי שירצה" - לשיטת רבי יוחנן פירוש הפסוק הוא שהרשות של האדם לתת את מעשרותיו לכל כהן שירצה. נראה שהגישה הראשונה הולכת בעקבותיו של רבי יוסי ב"ר חנינא שטובת הנאה היא כסף ואילו הגישה השניה הולכת בעקבותיו של רבי יוחנן שטובת הנאה היא הרשות לתת את המעשרות לכל כהן שירצו. 

שליטה בנתינה היא טובת הנאה

רבי יוחנן גם מתייחס למושג טובת הנאה אך הוא סבור שההנאה מתבטאת בכך שהבעלים רשאים לתת בחופשיות את מתנות הכהונה לכל כהן שירצו אפילו ללא תמורה. ניתן להבין את שיטת רבי יוחנן לעומק יותר לפי דברי הרש"ר הירש על הפסוק "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (במדבר ה, י): "זכות השליטה של הבעלים בקדשיהם קרויה טובת הנאה...כללו של דבר: אדם זכאי 'להיטיב' עם כל כהן שיבחר בו ולאפשר לו "ליהנות" מקדשיו; וזכות זו קרויה "טובת הנאה". הרב הירש מסביר שהפסוק מלמדנו שיש לבעלים את הזכות לתת את מתנות הכהונה לכל כהן שירצו. הזכות הזאת מבטאת את השליטה של הבעלים במתנות הכהונה. שליטה זו מוגדרת 'טובת הנאה' ללא קשר בהכרח לתמורה כספית כלשהי שיקבלו. העבודה שהבעלים רשאים לתת באופן חופשי היא בעצמה הנאה עבורם. 

מי מקבל יותר: הנותן או המקבל?

 נוכל לבנות קומה נוספת מעל לדבריו של הרב הירש: כאשר אנו מדברים על טובת הנאה של הבעלים לתת את מתנות הכהונה לכל כהן שירצו, המסקנה המתבקשת היא שהנתינה העצמה היא טובת ההנאה הגדולה ביותר. 

אנו מוצאים מספר דוגמאות לכך:  

א. חז"ל אומרים ש"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית" (ויק"ר לד). אפשר לחשוב שהעני הוא זה שמקבל הכי הרבה והרי בעל הבית עושה עמו חסד, אך חז"ל מלמדים אותנו אחרת – מי שבאמת עושה את החסד הגדול ביותר הוא דווקא העני שמאפשר לבעל הבית לתת לו. אם כן, חדוות הנתינה היא ההנאה הגדולה ביותר. 

ב. במסכת קידושין (ז, א) נאמר בשם מר זוטרא שאשה רשאית להתקדש בנתינת מתנה לאדם חשוב ואם כן נתינת המתנה וקבלתה ע"י האדם החשוב נחשבת כקבלת פרוטה לפחות עבור אותה האשה. ולכן, לעיתים הנתינה משמעותית יותר מהקבלה. 

מסקנת הדברים היא שלעיתים הנתינה עצמה נחשבת טובת הנאה. אם כן, הנתינה היא זכות גדולה בין אם מדובר בנתינת מתנות כהונה או צדקה. הגישה הנפשית שלנו בנתינה צריכה להיות כזאת שלא אנו עושים עם המקבל טובה, אלא הוא עושה עמנו טובה בכך שהוא מאפשר לנו לתת ועל ידי כך ללכת בדרכיו של הקב"ה (ראה הקדמת 'שערי יושר'). 

לתגובות ולקבלת המאמר המלא: gemarabemunah@gmail.com

***

הציבור מוזמן לשיעור ייחודי המשלב למדנות ישיבתית עם עומק אמוני ושאלות קיומיות. השיעור מתקיים ב'זום' בימי רביעי בשעה 20:30 בע"ה. חפשו בגוגל: 'בית מדרש גמרא באמונה' (www.gemarabemunah.co.il). לקישור 'זום' לשיעור ולהצטרפות לקבוצה השקטה סרקו את הברקוד: